מהו ספר "ישן"? שאלה פשוטה למראית עין, אבל גילו הכרונולוגי של ספר אינו בהכרח מלמד על היותו "ישן". התנ"ך איננו ספר ישן, אבל "יונים לא עפות בלילה" של הסופר ישעיהו קורן, משנת 1989, הוא כן "ספר ישן". ספר ישן יוגדר כאן כספר מעולה שרכישתו כרוכה בקשיים או שאינה אפשרית. ספר ישן הוא ספר שנשכח שלא בצדק על ידי מנגנון ההפצה הספרותי (הוצאות ספרים, חנויות ספרים). הרשימות האלה אינן רק עיון נוסטלגי בספרים אזוטריים, הן בגדר הפצרה מעשית בהוצאת הספרים הרלבנטית להדפסתם המחודשת.
הספר הראשון שיוזכר כאן הוא קלאסיקה מקומית של סיפור קצר; אבל יש כמובן סתירה בין הכתרתו של ספר כ"קלאסי" לעובדה שהוא נעדר זה כבר עשרות שנים ממדפי הספרים. הספר הופיע לראשונה ב-1962, כלומר לפני כמעט 45 שנה. זה לא צריך להיות פרק זמן ארוך לספר, לא מספיק זמן ל"התיישנות".
אין קורא אמריקאי שיטען ברצינות שכתבים של ויליאם בורוז או אלן גינזברג מסוף שנות החמישים "התיישנו". אבל בישראל, 40 שנה הן נצח במונחים של חיי ספר, שכן "חיי המדף" של ספר חדש הם פחות מחודש. אין ברשימת רבי המכר ספרים שנכתבו לפני 40 שנה. בתרבות הישראלית, שנות הששים הן לא סתם זמן "רחוק", הן זמן שספק אם התקיים. תפיסת זמן כזאת מאפשרת למלחמה, שהתרחשה רק לפני רבע מאה, להישכח כלא היתה, ולמחולליה לזכות בכבוד ובשררה.
*
"עשן" היה קובץ הסיפורים הראשון של אהרן אפלפלד, ולמרות שהיה הראשון, הוא היה בעיני המחבר סיום ושיא של תקופת כתיבה ממושכת, שהוקדשה לכתיבת שירה וסיפורים רבים שרובם לא נדפסו בספר. עובדה זו מסבירה את הפער המוזר בין המושג "ספר ביכורים" מצד אחד, כפי שהוא נתפס כיום (מובנו כיום הוא לרוב ספר "בוסרי") לבין הבשלות הגמורה של סיפורי "עשן". הפער נובע מעבודת ההכנה הסבלנית של אפלפלד שארכה יותר מעשור, ומקופלים בה שנים רבות של ניסיון חיים קשה, כילד נודד בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הסיפור "פיצויים" הכלול בקובץ, הוא אחד הסיפורים המעולים שנכתבו בעברית. נזכרתי בו גם מפני שהוא מציג תפיסת זמן שונה לגמרי מזו שהזכרתי קודם. זהו סיפור שבו העבר עומד ממש על סף הבית, מזמין ומאיים. העבר הוא גם תקופת השואה שעברה על גיבורת הסיפור, ארנה טראום, אבל גם, וחשוב יותר, הזמן שלפני השואה, שבו חיה משפחתה של הגיבורה בעיר גרמנית. תחילת הסיפור ממחישה את האופן שבו זמן עבר "שקוף" יכול ליהפך למוחשי, להיות קיים ומוצק כמו שולחן הניצב בחדר.
גב' טראום עומדת מול חלון. "אותה שנה הקדימו ענני החורף לבוא ונתפשטו מיד אחרי החגים (...) וכך ניתן האות, והיה ברור כי המעבר יהיה חריף וחד וכמעט לא יהיה סתיו". הנוף הוא בעת ובעונה אחת מרחב וסמל. אפשר לקרוא את החורף העומד כנגד החלון גם כתיאור רגיל של מזג אוויר, אבל גם כתיאור סמלי של זמן עבר שמטיל מצור על המקום הנוכחי ועל ההווה. גב' טראום מושיטה ידה אל מחוץ לחלון ואומרת אל קהל נעלם: "החורף מתקרב". אפלפלד רואה את היד המושטת אל מול החורף, את קטנות האדם מול האינסוף השחור.
אבל הסיפור הוא סיפור של התקרבות סימטרית, של הגיבורה אל "החורף" הזה, שענניו מתוארים גם כ"עבי עשן מתפרצים". הגיבורה הזאת, והדבר אינו ניכר ממבט ראשון, שייכת למשפחה הספרותית של דון קיחוטה. אלא שהיא מסתערת על טחנת רוח שלמעשה חדלה להתקיים. היא נוסעת לעיר הולדתה בגרמניה כדי לתבוע פיצויים; אבל במקום טחנת רוח ממתין לה בור.
הסיפור, שמתחיל כסיפור "משפטי", נהפך למשהו אחר לגמרי. לאט מתברר כי משאלתה של הגיבורה אינה כל כך להשיג ממון ופיצוי, שאינו אפשרי כלל, אלא לחזור. לחזור אל מקום שהזמן (ההיסטוריה) חמס ממנה. לחזור אל מה שהישראלים יכנו "גולה". היא רוצה לראות שוב את הקבר של אמא שלה. הפיצויים הם רק תירוץ. אמה נקברה "יומיים לפני הפרעות", ממש ברגע האחרון שבו החיים עוד היו נורמליים והמוות היה פרטי, לא מוות המוני.
הסיפור, כמו רבים מסיפוריו של אפלפלד, מדגים כיצד אנשים נמחצים בין שני אבני ריחיים זרות של זמן ומקום, ואם יש משהו מובהק שהספרות של אפלפלד יכולה ללמד את הספרות של העידן שלנו הוא שבספרות, ההווה אינו הכל.
<<
