אין אמא נורמלית / סדיזם נגד הקוראים / ילדות חסרת מובן / כדורגל לאומני
מאת עמרי הרצוג
איריס מיטלמן
אימהות חושבות, עורכות קמיל פרי וקייט מוזס, תירגמה מאנגלית יעל זיסקינד-קלר, הוצאת מודן, 243 עמודים
קומיקאית ושמה ריטה רודנר סיפרה שהיא ובעלה ניסו להחליט אם לקנות כלב או להביא ילד לעולם - או במלים אחרות, האם להרוס את השטיחים שלהם או את חייהם. הבדיחה הקטנה הזאת גוררת שני סוגי חיוכים: החיוך המתנשא של מי שבחר שלא להביא ילדים, והחיוך המריר של מי שכבר מגדל ילד. בשביל האחרונים נפרשים שלל ספרי הדרכה ומגזינים מתקתקים להורות, שבהם חדר הילדים תמיד מעוצב ומסודר למשעי וההורים נראים כמי שיצאו מקומדיית מצבים אמריקאית.
"אימהות חושבות" הוא קובץ רשימות על הורות, כתגובת נגד לדימוי הכוזב הזה: הוא מחיה נפשות, מצחיק וכן עד מאוד. עורכותיו, קמיל פרי וקייט מוזס, הן העורכות של כתב העת המקוון Salon, שמתאפיין בגישה מציאותית - ובכתיבה נשכנית - ביחס לאימהות, והוא כולל מבחר רשימות על אהבה ועל חוסר אונים, על התרגשות ועל אומללות, על נשגבות ועל זעם, ובדרך כלל על כל אלו גם יחד. אין בו רשימות של אימהות "נורמליות", מפני שהספר מתנער, כלשונו, "ממלכודת השקר הנפוץ, שקיימת אמא נורמלית".
ואיזה שחרור נעוץ בפרידה ממראית העין של הנורמליות! הסיפורים הא
קייט מוזס
האינטימיים ביותר של האימהות, אלו שאסור לדבר עליהם, מונחים בספר ללא שמץ של פסיכולוגיזם דכאני, ללא מוסר השכל וללא עצות. מוזס מתוודה על רגשותיה לשני ילדיה, וכותבת: "אנחנו אוהבים את שניכם באותה מידה - אותה תשובה נצחית ומגומגמת שפולטים מפיהם הורים נרגנים באוזני ילדיהם מלאי הטרוניות - היא מיתוס שכולנו רוצים להאמין בו. אך אין זה אפשרי לאהוב שני בני אדם בדיוק באותה המידה". כשנולדה לה בתה השנייה, היא כותבת, הרגישה אליה רגשות עזים יותר מאשר אל בנה הבכור.
ברשימה שקרויה "כעסה של אם: תיאוריה ומעשה", כותבת אן לאמוט: "בני הוא ילד מקסים כאשר הוא בבתים של אחרים. אבל כשאנחנו בבית, הוא פשוט מטריף אותי. הוא מעצבן אותי עד כדי כך שאני מרגישה שתיכף אאבד שליטה"; היא מתוודה גם על כך שלעתים ילדה האהוב משעמם אותה עד מוות. מונה גייבל כותבת על התסכול המשפיל שהיא חווה כשבנה בן השלוש מעדיף במופגן את חברת אביו, ושואלת עד איזה גיל מותר לתת לילד להתרפק על אבריה המוצנעים של אמו. ילדים הם אהובים ונפלאים, אך הם גם חסרי היגיון, נודניקים, רועשים ומרושעים - וזאת האמת שנכתבת בקובץ הזה בהומור ובכנות, ובעיקר באמנציפציה מוחלטת מהפוסטר המדומיין של האם המאוזנת וההרמונית.
פקח את עיני, מאת איריס מיטלמן, הוצאת מעריב, 368 עמודים
הקריאה ברומאן של איריס מיטלמן הבהירה לי את עוצמתה של ההטיה המגדרית בקריאת ספרות פופולרית. הרומאן עוסק בתהליך הידרדרותה הנפשית של אשה נבגדת, ומערך הרגשות שנגלה בו בפירוט קליני-דקדקני של יומן מחלה נפשית הטיל עלי מורא. גיבורת הספר הצטיירה בעיני כמייצגת נשיות מסרסת, קנאית ואובססיווית, המאיימת על העצמאות הגברית ועל המצע הפריך והכוזב של איזון ותבונה שממנה הוא ניזון. היא עוררה בי רתיעה ואפילו חרדה, וההזדהות האוטומטית שלי, לבושתי, היתה נתונה לבעל הבוגדני, שנכנס לחלום בלהות רגשי וגופני.
זו כמובן קריאה מגדרית נתונה מראש, מפני ש"פקח את עיני" יכול להיקרא גם כרשומון של שיקום והחלמה. מיטלמן מספקת את הכלים לקרוא ברומאן בשני אופנים שונים לגמרי. המניפולציה שהוא מבוסס עליה מבחינה ביניהן באופן וולגרי למדי, שמבהיר את הקושי - של דמויותיו ושל הקוראים - להשתחרר מהבניות מגדריות במערכת הזוגית שבין גבר לאשה ובין קורא וסיפור.
מליה היא מזכירה בחוג לחינוך באוניברסיטה, שמנהלת מערכת יחסים לא מספקת ושגרתית עם בעלה הכנוע, עם ילדיה שאליהם היא מתנכרת, עם מאהבה המבוגר ועם אחותה קלת הדעת. כאשר בעלה מתוודה לפניה שהוא נפגש עם אשה אחרת, היא מאבדת את עשתונותיה - והיא ממשיכה לאבד אותם לאורך יותר מ-300 עמודים. מיטלמן מתעכבת על כל הזיה פרנואידית, התקף זעם ותוכנית נקמה מניפולטיווית. הגיבורה מצויה בהתקף מזוכיזם מתמשך, ויש דבר-מה סדיסטי לגמרי באופן המתמשך והמפורט שבו הוא מוטח בקורא.
שלל הקלישאות שבהן משתמש הרומאן ("האשה האחרת" המזרחית, הפיקנטית והיצרית, טעם החלבה וצמחי התבלין של המאהב הדרוזי המסוקס) היה יכול להעניק נפח קומי לדיוקנו של הבית האשכנזי, הבורגני והדקדנטי שהוא מתאר, ולומר דבר מה על מקומה של האשה בתוכו. אולם העדרה המוחלט של אירוניה הופך את "פקח את עיני" לוויה דולורוזה של הצצה בקלישאות מופרזות של נוירוטיות נשית, שאף כי אי אפשר להסיר מהן את המבט, הן מייצרות לא יותר מאשר תחושת רתיעה והרחקה.
לאן נעלם דויד וייזר, מאת פאבל הילה, תירגמה מפולנית מירי פז, הוצאת חרגול ועם עובד, 231 עמודים
שתי סצינות עוקבות ניצבות זו לצד זו בשיאו של הרומאן המעולה של הסופר הפולני פאבל הילה. האחת מתרחשת במופע קרקס והשנייה ממוקמת בבית הקברות, ובשתיהן מתפרצת אלימות מאיימת וחסרת שליטה, המבהירה את פשר התעלומה שניצבת במרכז הרומאן. אין זו תעלומת היעלמותו המסתורית של דויד וייזר, ילד צנום שלומד בכיתתו של המספר, ודמותו מצטיירת חליפות כשד-אדם בעל כוחות על טבעיים, או כהזיה פתולוגית של המספר; ואף אין זו תעלומת האירועים המסתוריים שפוקדים את העיר הפולנית גדאנסק בסוף שנות החמישים, שכוללים מוות המוני של יצורי ים בסמוך לקו החוף ונביא מטורף צהוב כנפיים. מדובר בתעלומה מזרת אימה ומסתורית יותר, הקשורה באופן שאפשר לספר את הילדות, ובעיקר באופן שהחיים הבוגרים הופכים נגועים בבדותות ההרסניות שמעצבות את הסיפור הזה.
כמה סיפורים חברו כדי להזין את סיפור הילדות הזה: עקבותיהם של "הדבר" לקאמי ושל "הגלגול" הקפקאי נוכחות בו כנקודות ציון של זיכרון הילדות, שלובש תבנית סיפורית מוכרת. אולם הרומאן מגיב בעיקר ל"מחניים" של הסופר ההונגרי פרנץ מולנר; הוא משתמש במובהק ביסודותיו של רומאן הנעורים הסנטימנטלי והסוציאליסטי הזה כדי לפרוק מעליו את מושגי הנאמנות, התמימות והקרבה שמאפיינים אותו, ולחשוף את זיכרון הילדות כמות שהוא: חסר מובן ונואש. 25 שנים לאחר המאורעות המסתוריים מנסה מי שהיה בן כיתתו של דויד וייזר, וגם מושא לחזיונות המופלאים שהציג לו, לפתור את תעלומת היעלמותו.
חבריו - החיים והמתים - מסרבים לדבר או להיזכר, ולפיכך הוא נענה למטלה שטורדת את מנוחתו: "צריך להיזכר בכל הפרטים החשובים, לארגן אותם ולהתבונן בהם כמו שמסתכלים בזבוב שנלכד לפני מיליוני שנים בתוך אבן ענבר זהובה", הוא כותב. אולם האמת חמקנית, רוויה בשקרים ובמעשי תרמית; בזמן שהוא נשאל על המאורעות שקדמו להיעלמות, המספר-הילד משקר לחוקריו באותו אופן שהמספר המבוגר משקר לקוראיו. התעלומה טורדת המנוחה מתקדמת אט לעבר אי-פתרונה וחושפת את הילדות כחזיון תעתועים סוריאליסטי והרסני, המאיים על כל ניסיון לפענחו או לארגנו. "מה שאני עושה עכשיו איננו כתיבת ספר; אני משתמש בשורות מלים כדי לסתום חור, למלא בהן כתם לבן, רגע לפני התבוסה הסופית", כותב הילה, והמתח המחשמל שמאפיין את תנועת הסתימה, המילוי והתבוסה, הוא אפקטיווי ומטיל מורא יותר מכל רומאן מסתורין שקראתי לאחרונה.
זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית, מאת תמיר שורק, הוצאת מאגנס, 223 עמודים
הנחת היסוד המכוננת את ספרו של תמיר שורק היא שהכדורגל, על טקסיו המחזוריים ועל הרגשות שהוא מעורר, הוא ריטואל פולחני שמסייע בכינונה של הקהילה הלאומית. תחרויות הספורט הן מנגנון ערמומי בשירות מדינת הלאום, בעיקר ביחס לשליטה על מיעוטים ולריסונם: הן מייצרות את האשליה הליברלית, שעל פיה אפשר לנוע במעלה הסולם החברתי על סמך כשרון "טבעי", ובכך מצדיקות את המדרג החברתי הקיים. חשיבותו המוסדית של הכדורגל נטועה בשימור הסטטוס קוו באמצעות מצגת שווא של שוויון הזדמנויות, והסחת דעת מתנאי הקיפוח בשאר תחומי החיים.
"באידיאולוגיה ההישגית והאופטימית שלו, הכדורגל מונע את התפתחותה של תודעה מעמדית", כותב שורק, ולפיכך תופשים האוהדים הערבים בישראל את המגרש כמובלעת של ישראליות, שהם יכולים לשחק בה בהצלחה את תפקיד האזרחים שווי הזכויות.
הטענה של שורק רחוקה מלהיות מפתיעה או חדשנית, אולם הספר מנתח אותה, ובתוך כך את פוליטיקת המיעוט הערבי בישראל, באופן בהיר, מבוסס ומעניין. הפרט המדכדך ביותר בספר מופיע בשיחותיו של שורק עם אוהדי קבוצת הכדורגל של בני סכנין. הם מתארים לו את דימוים העצמי הקולקטיווי באמצעות שני מאפיינים: גאווה מקומית וקשר לכפר, וכן הכנסת אורחים. אולם הזיקה לכפר נובעת, יש לזכור, מכך שתושבי הכפר למעשה כלואים בו - גם מכיוון שאפשרות הניוד הגיאוגרפי שלהם (למשל לערים יהודיות) היא מוגבלת ביותר, וגם בשל איסורי הבנייה הגזעניים שיוצרים גטו צפוף ותחום; ודימוי "הכנסת האורחים" היא הסטיגמה המזוהה ביותר עם המושג הגזעני של "מנטליות ערבית".
ההפנמה של המוגבלויות הללו - התרבותיות והפיסיות - לתוך הדימוי העצמי של האוהדים, היא עדות מדכאת ליעילותם הכוחנית של מנגנוני הלאום הישראליים ביחס למיעוט הערבי. אין תימה איפוא שלאזרחים הערביים, המודרים באופן שיטתי מהזירה הציבורית בישראל, ההזדהות עם נבחרת ישראל ואפשרות האירוח של קבוצות יהודיות, הם פתח צר וייחודי של שותפות סמלית שיש לנצלו; ואילו בחברה הישראלית, נוכחותן של קבוצות ערביות בליגות העליונות הוא הזדמנות להחנפה עצמית ולהצגה עצמית כחברה שוויונית וכסבלנית. הכדור הוא עגול, אולם מגרש הכדורגל הפוליטי שומר באופן מובנה את הניצחון לצד אחד בלבד.
<<
