הגיליון החמישי של כתב העת "מטעם" כולל תרגומים למסות מאת ז'יל דלז, ג'ון ברגר והרולד פינטר, וטקסטים מקוריים מאת אריאל הנדל, רויאל נץ, יצחק לאור, אהרן שבתאי ואחרים; רובם עוסקים בניסיון להשתחרר מן השפה כדי לדבר באמצעותה על "אפשרותם של החיים"
מטעם 5 עורך: יצחק לאור. הוצאת עמותת "השכמה", 158 עמ', 65 שקלים
הגיליון החמישי של "מטעם" מציע לקוראים מכלול מרשים של מסות, פרוזה ושירה, החולש על מרחבים גיאוגרפיים, תרבותיים ולשוניים שונים. "מטעם" הוא כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, שכבר בשמו מגולם המתח הניכר בחומריו. זהו
הפגנה נגד הגדר בבילעין
תצלום: דן קינן
המתח שבין החופשי לכבול, שבין מעורבות דורשת הכרעה, המתבטאת לעתים בוויתור על רוחב היריעה הפרספקטיבית, במיקוד שיש בו מן הצמצום, בהתעלמות מהבדלים בשמה של תיזה נחרצת, שלמה וסופית. "מטעם" אכן הכריע, ויחד עם זאת יש בחוברת זו מקומות של התבוננות נוקבת בטבורם האמביוולנטי של החיים והספרות.
אחד המקומות הללו היא מסתו של ז'יל דלז, "הספרות והחיים", החותמת את החוברת. טקסט זה, שראה אור בראשית שנות ה-90 כחלק מפרויקט רחב של דלז, הבוחן את יחסי הספרות והקליניקה הפסיכיאטרית, מובא כאן בתרגומם של חיים דעואל לוסקי, יואל רגב ודפנה רז. בדברים שהוסיפו "בשולי הטקסט" הם מעירים על מפעלו הפילוסופי של דלז, המתמודד עם מה שאיבחן כ"המחלה האימתנית ביותר של המודרניות".
הספרות, על פי דלז, נאבקת בהזיית השליטה, בפאשיזם הגלוי והסמוי. היא פונה נגד עצמה כדי לחלץ מתוכה את אפשרותם של החיים. לא בכדי מציג דלז במסה הנזכרת את אמצעי המאבק ב"הזיה" זו דרך השאלה על הכתיבה: "לכתוב פירושו לעסוק בהתהוות, במה שלעולם לא יושלם, במה שלעולם יישאר במהלך היעשותו, במה שגולש מחומרי-החיים, נתונים או אפשריים".
במסה אחרת, המוקדשת לגמגום, כותב דלז כי סופר גדול עומד תמיד כזר בתוך השפה, בתוכה הוא מבטא עצמו, גם כאשר זוהי שפת אמו. כך אצל קלייסט הגרמני, קפקא הצ'כי או בקט האירי. הספרות איפוא היא השפה הזרה, המתקוממת נגד שפת האם ומזעזעת אותה; היא "כישוף החומק מהישג ידה של המערכת השלטת"; והיא הרס השפה ופירוקה באמצעות התגלגלות ב"אחרת" של השפה, התגלגלות שהיא בו בזמן גם המצאה של שפה חדשה. דלז מאזין אפוא לאותו דבר הנמצא בבקיעי השפה, הנושא אותה אל אפס קצה, אל חוץ, אל צד הקול והמראות: "הסופר כרואה ושומע, זו תכלית הספרות".
על מקום ש"התוודע לכל סוגי ההריסות, לרבות הריסותיהן של המלים" כותב ג'ון ברגר, סופר והיסטוריון של האמנות. ברגר, כך נאמר, כתב את רשמיו משהותו בשטחים הכבושים לבקשת "מטעם", ואלה מובאים כאן בתרגומו של עודד וולקשטיין, שזורים בחוט מקשר: "הייאוש שאין לנצחו" - שלוש מלים המופיעות בכותרת המסה וחוזרות כמנטרה במהלכה. המסה הנפתחת בהצגת מלים שמובניהן הושמדו (כמו החלטות האו"ם וביה"ד הבינלאומי בהאג), חושפת את הפער בין המלה לאירוע ואת אוזלת ידה של השפה, אפילו שפתו של כותב הדברים.
ברגר כותב על החנק הגיאוגרפי, הכלכלי, האזרחי והצבאי שנגזר על "הגוף, שלמד את מידותיהם של חללים קטנים ודחוסים". הוא כותב על עקירה וגירוש, על החומה ההולכת וסוגרת על הפלסטינים, מפרידה אותם אלה מאלה, על חוסר השוויון, הדיכוי ושרירותיות העריצות: "הקמתה של ההתנחלות המערבית וסלילתו של הכביש המוביל אליה היו כרוכות בכריתתם של מאות עצי זית. מרבית העובדים באתר הבנייה היו פלסטינים מובטלים".
ברגר מתבונן בתנאי הייסוד של ההרס ובכלל זה הרס העצמי, כאן ושם: "הקמת החומה והפקעתה של עוד ועוד אדמה פלסטינית אינן מבטיחות את ביטחונה של מדינת ישראל; הן מגייסות מתאבדים". רשמיו משרטטים את הדינמיקה של הייאוש, זה שאין לנצחו; ואמנם ברגר אינו מעוניין בניצחון השמור לנביאי חזון אפוקליפטי או למנהיגים מחוללי היסטוריה. רשמיו מכוונים למקום אחר: להכרה מינורית, מפוכחת, ב"דרך השיתוף" עם הזולת - זו הנגלית דווקא ברגע המתהווה, הבלתי-שלם, ולא בפתרונו; זו הקשובה לתכולת הזמן ולא שבויה ביעדיו, או אם לחזור לרגע לדלז, זו השייכת לספרות ששבה לגלות את האחר שבה, דהיינו את אפשרותם של חיים.
על גורל השטחים הכבושים, על אסתטיקת הסגירות של גדר התיל וחומת ההפרדה, ועל גורל תושביהם - קורבן של עוולות ובעיקר של אדישות, הסרת-אחריות והכחשה מצד הישראלים, כותב גם אריאל הנדל. המסה "לא רואים, לא שומעים, לא יודעים", הנפתחת בהגדרה טיפולוגית של המושג "בעיה", מסתיימת בקריאה נרגשת לפתרונה: "ההבנה שסבל קונקרטי הוא בעיה, ושכעת עלינו - בדחיפות חסרת-פשרות - לעשות הכל על מנת לפתור את הבעיה, הבנה זו היא נקודת המוצא הבסיסית ביותר לפרקטיקה המוסרית".
גדר התיל זוכה לדיון נפרד במסה "מלופפים, יחד" מאת רויאל נץ, הדן בה כסימפטום קולוניאלי בתולדות "ההתיישבות והביטחון" בארץ. גם נץ יודע להאזין למחלתה האימתנית של המודרניות: הגדר המגינה על הרכוש היא גם הגדר הכולאת. וכך התיזה המרתקת מבית מדרשם של אדורנו והורקהיימר בדבר "דיאלקטיקת הנאורות" נוגעת לא רק לאיכרים אמריקאים במערב ארה"ב במחצית השנייה של המאה ה-19, המבקשים להגן על החיטה מפני הבקר, או לבריטים במלחמות הבורים בדרא"פ. היא נוגעת אף לבוניו וסוללי דרכיו של היישוב היהודי החקלאי בא"י: "תוך זמן קצר ניתן היה לחולל במלואו את ההיפוך הטופולוגי שאירע קודם לכן כבר פעמים רבות, על פני כל ההיסטוריה של המודרניות: והיו הנקודות למישור"; ואף ללוחמיו מארגון "ההגנה": "לא לחינם נמתחו הגדרות ב-1947: הן היו מגש התיל שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים".
עם זאת, נדמה שהטענה על המודרנה, שגם עגנון ואלתרמן נקראו לתוכה, אין בה כדי למצות את הדיון במורכבותה של הציונות. לסגירות התיזה ולניסיון ליישמה באופן גורף יש לעתים מחיר: "כתבתי כבר, ואני חוזר: (...) זוהי תמצית המודרנה, המודרניות שלבשה צורות וגלגולים שונים לאורך המאה העשרים, פעם בחקלאות, פעם בשדה הקרב, אך ביטאה תמיד אותן משוואות עצמן: יתרון הייצור ההמוני על החיה או האדם הבודדים, יתרון הברזל על הבשר". אכן, מלופפים יחדיו.
עדניה שבלי כותבת רשימות יומן מפלסטין, הנפרשות על פני שבוע ימים במארס 2002, ומובאות כאן בתרגומו של גיא רון-גלבע. תעודת עיתונות זמנית מאפשרת לה לבוא ולצאת בשערי נאבלס, ראמללה וטול-כרם. שבלי בוחרת לסיים את רשימותיה ברמיזה לערפאת ששמו נבחר כסיסמה לדואר אלקטרוני. אלא שהשם מתגלה במהרה בכוליותו הטוטלית שהיא גם ריקנותו: "אינני יודעת איזה רמז לרשום אודותיו, כך שאם אשכח את הסיסמה אשוב ואיזכר בה".
עוד בחוברת מבחר שירה ופרוזה. בין המשוררים: הילה להב, סרגון בולוס, נדב אברוך, עודד כרמלי, נמרוד מתן, רוני הירש. "שרון" הוא כותרת שירו של אהרון שבתאי. "למה הם אוהבים את שרון?" שואל הדובר בווירטואוזיות המעמתת בין המרחבים הנפגשים בקווי התפר של השם - היש והאין, הנוכח והנעדר.
"שם חדש" הוא כותרת סיפורו של יצחק לאור, שגיבורו "אינו אוהב לשמוע את שמו, משום שיש בכך הפרה של איסור, שהוא עצמו אחראי לו". כאן מתגלה השם כצומת של אלימות וכוח, של איסור ושליטה, תשוקה ונוירוזה המתגלגלים בדמויות הספרותיות - ראש השב"כ הנוכחי, אשתו ובנותיו, ראש הממשלה ואמו. אם המתקשה להעניק שם לתינוקה מופיעה בסיפורה של יעל נאמן, ובת המבקשת לגרד מתוכה את אמה מופיעה בסיפורה של דפני ליסבונה. וגם גיבור הסיפור של איתמר אורלב, "זר", ההולך וכושל במעגלי הזרות האורבניים, מגיע בצהרי היום אל מוכרת הפלאפל הנדמית לאמו כאשר ינסה לדמיין אותה.
את סיפורה של אם אחרת, ממקום אחר, מספרת סיגל נאור פרלמן היוצאת מסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן, "נערת הים הקטנה", אל ספרו האוטוביוגרפי של אליאס קאנטי "הלשון שניצלה". קאנטי, שכתב גרמנית, חתן פרס נובל, היגר בשנות שלטון הרייך השלישי מווינה ללונדון ולאחר המלחמה התגורר בציריך. במסתה מגדירה נאור פרלמן את "הדרישה לאחריות" דרך המפגש בין עולמו של הקורא ועולם המספר, היכן שהקורא נתבע לזכור את עולמו שלו בעוברו לעולם האחר. מפגש זה מתרחש "במקום המדויק של הכאב". ומהמקום הזה, על קו התפר שבין החיים לספרות היא פונה להסביר את מערכת היחסים הסבוכה שבין קאנטי הבן לאמו: "הוא מותיר אותה לבדה כשתגלה שהפנטזיה אינה מנותקת ממנה (...) אלא היא מטלטלת את עולמה ומטילה עליה את האחריות לנטישת בנה".
האם המתגלגלת גם בדמותה של נימפה, "ההולכת לפני המשורר, מנווטת את ספינת חייו", נגלית במסתו של שמעון זנדבנק, "פאול צלאן כותב לאמו המתה". זנדבנק שוזר חמישה תרגומים חדשים לשירים שהופיעו בשנים 1948-1955, ובמסה זו שב אל "הסתירה הפנימית הבלתי-נסבלת בין הזיקה העזה לשפת האם ובין הרתיעה הנוראה מאדוני השפה הזאת שרצחו את האם".
זנדבנק קורא את מכלול שירתו של צלאן כניסיון לחמוק מסתירה זו, המהדהדת אגב בקורפוס רחב של ספרות גרמנית הנכתבת לאחר מלחמת העולם השנייה; מחד גיסא על ידי שימוש ייחודי בשפה ומאידך גיסא על ידי "יצירת מטפיזיקה ההופכת את מות האם למקור של חיים ואת השפה (והשירה) לניצחון על האין". אותה מטפיזיקה מגלמת את ניסיון ההתמודדות עם עולם של חלוף, זה שהאם נעדרת ממנו, באמצעות "בקיע הזמן" - הוא הרגע של ההשהיה בזמן ובחלל, הפער המאפשר "לאחר המוחלט" להופיע.
פטר זונדי, ממכריו ומבקריו של צלאן שהיטיבו להאזין לו, אמר פעם שהטקסט הצלאני מסרב לעמוד ברשות הממשות. בשירת צלאן הוא מצא אופן של תיעוד שאינו מייצג אלא מציע אופק פואטי ייחודי של שמירת-זכר, כזה החומק מקטגוריות של ביטול ומחיקה. ושמירת הזכר מתרחשת הודות לרגעי ההשהיה, באותו מפגש האפשרי רק בעולם שהאם הולידה, בבת שיר היוצאת משפה הפונה נגד עצמה: "את נותרת, את נותרת, את נותרת/ בתה של מתה,/ מקודשת ללאו געגועי,/ מאורסת לבקיע הזמן/ אליו הוליכני דבר האם/ כדי שאך הפעם הזאת/ תרעד היד/ הלופתת את לבי שוב ושוב".
דבריו של הרולד פינטר, מהמחזאים האנגלים המובילים במחצית השנייה של המאה ה-20, שנכתבו לרגל זכייתו בפרס נובל לספרות לשנת 2005, מובאים בחוברת בתרגומו של אברהם עוז. ההרצאה, שזכתה לכותרת "אמנות, אמת, פוליטיקה", היא הרצאה פוליטית, הדורשת אף מן הספרות שתהיה פוליטית. מתיאור מעשה היצירה דרך אזכור מחזות כמו "הביתה", "הימים שחלפו", "מסיבת יום הולדת" ו"שפת ההר", עובר פינטר לתיאור מדיניות החוץ של ארה"ב. את המנהיג של מי ש"מתירה לעצמה לעשות ככל העולה על רוחה", "שטיפחה ובמקרים רבים אף הולידה, כל משטר רודנות צבאי ימני בעולם מאז סוף מלחמת העולם השנייה", הוא קורא להעמיד לדין.
בדבריו על "מנהיגת העולם החופשי" פינטר נדרש אפוא להכרעה, לנקיטת עמדה המחייבת בחינה מחודשת של הזיקה בין הממשי ללא-ממשי ובין החיים לספרות: מבחינת הסופר, הוא אומר, אפשר שהאמיתי הוא הכוזב, אך האזרח מחויב לשאול: "מה אמיתי? מה כוזב?". וגם זה אינו הכל, שכן "לפעמים חייב הסופר לנפץ את המראה, משום שמן הצד השני של המראה ניבטת אליו האמת".
<<
