האריה הרעמתן, והג'ירפה גם דב אלבוים. איורים: דיויד הול. הוצאת עם עובד, 36 עמ', 58 שקלים
הומור עשוי להיות העילה לסיפור ילדים. הוא יכול להוביל בו השקפת עולם, לקחת את העלילה למקומות לא-צפויים, לחולל נפלאות בבריאת הדמויות והמרחבים הספרותיים ולצייד את מוקיריו בהרבה כוח. עם זאת, בספרות הילדים העברית ההומור אינו מובן מאליו, ובמשך שנים ארוכות כמעט שלא היה אפשר לחוש בנוכחותו.
אמנם מדי פעם צצו לנו יוצרים מצחיקים מאוד: שלונסקי, אלתרמן, ע' הלל, עודד בורלא, מאיר שלו, נורית זרחי ועוד, ובשנים האחרונות גם האיור לומד לחייך ולהצחיק. אולם ככלל, ניתן לקבוע שספרות הילדים העברית טרם למדה לנצל לטובתה את כל צפונות ההומור. אצל דב אלבוים ההומור מציל את הספר. בלעדיו היינו מקבלים סיפור-משל שבלוני ובסופו מוסר השכל צפוי ולעוס.
כמו גיבורו של הספר - אריה שהחליט לגלח את רעמתו המלכותית - הנה הסיפור בלי רעמת הצחוק: לאריה נמאס מהגירוד הטורדני באזור הרעמה והוא הולך להסתפר אצל השועל. התוצאה היא תגלחת שלמה וחלקה, והאריה יוצא הביתה שמח ורגוע. אלא שהסביבה מתחילה להציק: ג'ירפה, החברה הטובה, מזדעקת: "איזה מין אריה אתה בלי הרעמה? (...) אם אין לך רעמה, אתה לא מלך, אלא סתם חיה מוזרה".
האריה נעלב, הג'ירפה יוצאת לבדה לשפת הים, והלביאה מנחמת את בן-זוגה במלים כדרבנות: "מי שלא רוצה להיות חבר שלך, איננו מבין את ההבדל בין הקליפה לבין הפרי. אריה נשאר מלך, עם רעמה וגם בלי". סוף הסיפור בלקח סדור בנוסח דומה: בערב מגיעה הג'ירפה, אדומה-צרובה מהשמש ומצוידת בתובנות חדשות שלמדה על בשרה: הלכתי לים ונרדמתי, היא מספרת. "התעוררתי לקול צחוקם של הסרטן והארנבת. ?איזה מין ג'ירפה את? בלי הכתמים על הצוואר את נראית לגמרי אחרת. את כבר לא ג'ירפה', הם אמרו". וכדי שגם אנחנו לא נחמיץ כלום, מנסח האריה את השיעור מלה במלה: "את יודעת שכל חיה עם שמה תמיד נשארת, אפילו אם מדי פעם היא נראית קצת אחרת?! (...) הרי בלב שלך את יודעת שאת תמיד אותה ג'ירפה, יפה ומגונדרת". הסוף הטוב מתמצה בחיבוק חברי גדול ובהצהרת הג'ירפה: "אותך אני תמיד אוהבת, כי מה זה משנה, רעמה או זקן, משקפיים או זנב, אתה תמיד חברי האריה, מלך אמיתי מבטן ועד גב".
את הסיפור הדידקטי הזה מצילות הבדיחות הקטנות ששזורות בו, בעיקר באיוריו: המאייר המצוין דיויד הול מנצל את שני הרבדים שבתבנית המשל (המשל והנמשל) כחומרי-הומור מובהקים. הוא מציג פרטים ריאליסטיים קטנים מסביבת האריה שמשקפים את עולמנו: האריה המגולח יושב לאכול, על השולחן עומדים צנצנת "המיונז של סבתא לביאה" ובקבוק "רוטב אריות עם נשיכה", שעל תוויתו מצויר אריה קורץ. כעבור עמודים אחדים האריה והלביאה יושבים על הספה בסלון, ובספרייה שלידה עומדים שלל ספרי אריות - "לחופש נולדה", "אריה פוטר", "אריה בחורף" ועוד.
אלבוים תורם אף הוא לאווירה המחויכת בניסוחים מפתיעים, משחקי מצלול ושיבושי-חידושי שפה חינניים כמו "אריה רעמתן", "והנה המספרה של השועל ניצבת לו ממש בפתח העיניים" או "לקיפוד דוקרים שני קוצים וקוצה", וסוף חביב, ששולח אותנו לדרכנו מחייכים, למרות המשנה הסדורה, הסדורה מדי, שקיבלנו: החיבוקים והנישוקים של האריה והג'ירפה שלמדו פרק על זהות וחברות לא מוצאים חן בעיני הלביאה, שמקבלת את המלה האחרונה בספר: "אתם יודעים?! כבר מאוחר, כדאי שג'ירפה תלך כבר לישון בביתה שבגבעתיים".
<<
