קבוצת חוקרים ערבים ערכה מחקר סטטיסטי על האוכלוסייה הערבית בישראל והגיעה לכמה מסקנות מפתיעות; למשל, ששיעור הרווקים והרווקות בקרב החברה הערבית גבוה בהרבה משיעורם בחברה היהודית
ספר החברה הערבית בישראל 1: אוכלוסייה, חברה, כלכלה עורך: עזיז חידר. הוצאת מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, 236 עמ', 88 שקלים
המלה "דמוגרפיה" הפכה למלה גסה בדיון הציבורי בישראל; במיוחד בכל הנוגע למאזן המספרי בין יהודים וערבים אזרחי המדינה, ולשיעורי הילודה וגידול האוכלוסייה
חנות לשמלות כלה, נצרת
תצלום ארכיון: דודו בכר
בארץ ישראל/פלסטין השלמה, בין הים לנהר. "דמוגרפיה" מזמנת כר פורה למניפולציה מספרית, מציתה פחדים קמאיים, מניעה הקמת גדרות וחומות ומולידה מצעים פוליטיים הזויים. רחם האשה הופך לנשק פוליטי רב-עוצמה, וזהותם האתנית והלאומית של יילודים בני יומם מיתרגמת לגרפים ולטבלאות סטטיסטיות הרבה לפני שהם עומדים על דעתם. השד הדמוגרפי הפך בן-בית בכל סלון, ומומחים למיניהם מאיימים חדשות לבקרים שהנה-הנה הוא עומד להתפרץ מצוואר הבקבוק הצר בין נתניה לקלקיליה ולשטוף את הארץ כולה.
אבל במספרים, כידוע, אפשר לשחק. ניתן להתאים אותם לרצונם ולהשקפת עולמם של הסוקרים והכותבים. אפשר להביט באותן טבלאות סטטיסטיות ולפרש אותן בדרכים הסותרות זו את זו. ניתן לברור נתונים ולהבליט את הרצוי, להצניע את מה שמפריע ולעמעם הגדרות (עיין ערך: "לא יהודים"). אין דמוגרפיה אובייקטיבית.
מכון ון ליר בירושלים כינס צוות של חוקרים ערבים, כולם גברים, שנטלו על עצמם משימה: להציג נתונים, שנאספו ברובם הגדול על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדרכם שלהם, לפי הגדרות משלהם וככל הנראה גם לצורך מטרות מסוימות שאינן מפורשות בפה מלא; ההקדמה והמבוא לספר מסתפקים בהצגת מטרות כלליות, כמו "להכיר את מורכבותה הייחודית של האוכלוסייה הערבית בישראל", או "לשמש כלי מכוון-מדיניות, מקור מידע למחקר אקדמי וכלי בסיסי לסנגור חברתי ופוליטי" (עמ' 12). מבין השורות נראה שהגורם המרכזי העומד מאחורי המחקר והספר הוא סימון קו הפרדה בין הערבים, שהם אזרחי ישראל מאז 1948, לבין אלה שנוספו לסטטיסטיקה הרשמית אחרי 1967 והם בעלי מעמד אזרחי שונה, דהיינו תושבי מזרח ירושלים ורמת הגולן.
המחברים אכן ניפו מן הנתונים הרשמיים של אלה הנכללים בקטגוריה הרשמית המקוממת "לא יהודים", את ערביי מזרח ירושלים והגולן, וגם את אותם "לא יהודים" שאינם ערבים, כמו נוצרים שעלו ממדינות ברה"מ לשעבר (רובם עלו בכוח חוק השבות, אך אינם יהודים על פי ההלכה); קבוצות קטנות של צ'רקסים (שהם מוסלמים אך לא ערבים); ולבנונים שנכנסו לישראל בעקבות הנסיגה. המחברים מודים שלא הצליחו לבודד את הנתונים לגבי ערבים בעלי אזרחות ישראלית שעברו להתגורר בירושלים וביישובים יהודיים.
אחרי הניפוי, התמונה הדמוגרפית המתקבלת היא פחות "מאיימת". במדינת ישראל בשנת 2001 היו "רק" 957,000 אזרחים ערבים (ועוד 50 אלף בקירוב שלא נכללו במחקר), ולא 1.3 מיליון כפי שמקובל לחשוב. האזרחים הערבים, אם כך, מהווים "רק" 14.7% (או 15.2% אם כוללים את ה-50 אלף הנ"ל) מכלל אזרחי המדינה ולא חמישית, כפי שמצהירים נביאי הזעם של הדמוגרפיה.
אפשר גם להרגיע את אלה החוששים מן הריבוי הטבעי הגבוה של הערבים: ממצא בלתי צפוי מראה, כי שיעור הרווקים והרווקות הערבים מעל גיל שלושים גבוה בצורה משמעותית מאשר בקרב היהודים. בשכבת הגיל 30-34 יש 17.4% רווקות ערביות, לעומת 13.2% יהודיות. וככל שמתקדם הגיל ל-35-44, 13% מהערביות נותרות ברווקותן לעומת 7% בלבד אצל היהודיות.
גם בקרב הגברים הערבים המצב דומה: 16.4% לעומת 4.5% בהתאמה (לעומת הגברים היהודים - 9% ו-4% בהתאמה, עמ' 29). ועדיין לא מקובלת התופעה של אמהות חד-הוריות ערביות, כך שאין "סכנה" שאותן רווקות יילדו תינוקות לא רצויים.
גם רמת הפריון של הנשים הערביות ירדה: 4.3 ילדים לאשה בממוצע בשנת 2001 לעומת 9 ילדים לאשה בשנות השישים, אף כי היא עדיין גבוהה יחסית בהשוואה ליהודיות - 2.6 ילדים לאשה. נתון מעניין מראה כי רמת פריון גבוהה נשארה יציבה בקרב הנשים המוסלמיות במשך שני העשורים האחרונים ולא ירדה בדומה לירידה החדה במדינות מוסלמיות אחרות. אחמד ס' חליחל, ראש תחום דמוגרפיה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מנסה להסביר זאת, בין השאר, בעלייה ברמת הדתיות והשמירה על ערכים מסורתיים, כמו גם בדיון הדמוגרפי הציבורי בישראל הגורם למוטיבציה של הערבים להביא ילדים לעולם (עמ' 169).
העורך עזיז חידר מצביע על כך שלסטטיסטיקה רשמית של מדינה תפקיד בהבניית הזהויות והקטגוריות באוכלוסייה, והיא חשובה במיוחד כאשר מדובר במיעוטים. הוא עצמו משתמש באותו כלי כדי להבהיר את הזהות הברורה והמיוחדת של הערבים בישראל, השונה מזו של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967. בניגוד לרבים מעמיתיו החוקרים, הוא אינו משתמש בספר זה בהגדרה "הפלסטינים בישראל", אלא נצמד לזהות האזרחית הישראלית ול"לאום הערבי", וכמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא מפריד בין מוסלמים, ערבים, נוצרים ודרוזים (עמ' 26).
תקצר היריעה מלפרט כאן אפילו שמץ מן הממצאים המאלפים בתחומי תעסוקה, רמת חיים וחינוך שיש בספר, ונסתפק בדוגמאות על קצה המזלג. לא מפתיע הנתון כי שיעור ההשתתפות של הערבים בכוח העבודה האזרחי נמוך, בשל השיעור הנמוך של נשים עובדות (18.7%). לעומת זאת מצאו הסוקרים במפתיע, כי הסברה הרווחת שנשים ערביות מפסיקות לעבוד אחרי נישואיהן אינה נכונה, וכי אין הבדל בהשתתפות בעבודה של נשים נשואות ובלתי נשואות (עמ' 54), והמשתנה קשור בעיקר להשכלה.
עובדה ידועה היא, כי אקדמאים ערבים מוצאים דרכם בעיקר אל מערכת החינוך בשל האפשרויות המצומצמות האחרות העומדות לפניהם. ואכן, 41% מעובדי ההוראה הערבים הם בעלי השכלה אקדמית, לעומת 27.3% בלבד בקרב היהודים. מה שמעורר תמיהה באשר לרמת החינוך הערבי - מדוע הוא כל כך ירוד למרות כוח ההוראה המשכיל הזורם אליו?
הממצאים העיקריים בתחום רמת החיים מאשרים את הידוע לכל מי שעוקב אחר הפרסום השנתי של דו"ח העוני. שיעור העניים בקרב הערבים הגיע ב-2001 ל-45.3% ממשקי הבית הכוללים 53.9% מן הילדים, פי 2.6 מייצוגם באוכלוסיה. 92% מן הרשויות המקומיות הערביות מדורגות בארבעת האשכולות הנמוכים במדד החברתי-כלכלי (עמ' 94).
מכיוון שנמצא קשר ישיר בין רמת השכלה לרמת הכנסה - הרי המפתח לשינוי טמון בין השאר גם כאן. ואכן, הנתונים על עלייה דרמטית בשיעור הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה מעודדים, אף כי עדיין רחוקים מלהשביע רצון ולהיות שוויוניים. במהלך העשור של שנות התשעים גדל מספר מקבלי התארים הערבים באוניברסיטאות ביותר מ-100%. אולם עדיין רק 7.8% מכלל הסטודנטים בארץ הם ערבים, כמחצית משיעורם באוכלוסייה. משמח לדעת כי 54% הן נשים (עמ' 121).
במאמר החותם את הספר מראה רמסיס גרא, מנהל יחידה במחלקת המחקר במוסד לביטוח לאומי, כיצד מרכיב הלאום מונע את העסקתם של אקדמאים ערבים במקצועות ניהול ומדע ההולמים את רמת השכלתם, לעומת הסיכוי הגבוה שלהם לעסוק במקצוע אקדמי חופשי ובהוראה (עמ' 230 וטבלה בעמ' 232). הוא מסכם כי "הזדמנויות העבודה בשוק העבודה הערבי המקומי לא גדלו בקצב התואם את העלייה ברמת ההשכלה (...) מכאן שפערי ההכנסה והעוני בין הערבים ליהודים במדינת ישראל נובעים בחלקם מהאי-שוויון התעסוקתי" (עמ' 234).
יש כאן מסר חשוב לממשלה החדשה, אף שאיננה כוללת מפלגות ערביות: היא תיאלץ לטפל גם בבעיות החברתיות והכלכליות של אוכלוסייה זו. טוב יעשו עורכי הספר אם יגישו אותו לכל השרים ה"חברתיים", בליווי המלצותיהם לשינוי התמונה העגומה הזאת.
ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתת מחקר במרכז לחשיבה אסטרטגית ומדיניות באוניברסיטה העברית
<<
