רועה גמלים בן 67 ומגדל אבטיחים בן 49 הם הקורבנות האחרונים של הפגזות צה"ל על "שטחים פתוחים" בעזה. ככה זה כשמנחיתים יותר מ-100 פגזים ביום, הכל פתוח
האלמנה סעדייה אל-שפעי (מימין) עם בנותיה ונכדיה. בחלקה הקטנה שלו גידל חסן אל-שפעי תות ואבטיחים
צילומים: מיקי קרצמן
בשבת נהרג רועה הגמלים במרעה, למחרת נהרג מגדל האבטיחים במקשה. שניהם איכרים קשי יום, אבות וסבים לילדים רבים, שהפגזים של צה"ל קטלו באחת את חייהם. בשני המקרים ניסה צה"ל לחמוק מאחריותו: על הריגתו של הרועה מוסא אל-סווארקה נמסר ש"לא היה שום ירי תותחים לעבר בית להייה", ועל הריגתו של החקלאי חסן אל-שפעי טען צה"ל ש"הדיווח הפלשתיני מלא בסתירות ומעורר ספקות". שום ספקות: השניים נהרגו מפגזי צה"ל, שירה בחודש וחצי האחרונים למעלה מ-5,000 פגזים על צפון רצועת עזה, 110 פגזים בממוצע ליום, יותר מארבעה פגזים לשעה, בכל שעה משעות היממה, כולם על "שטחים פתוחים". השבוע מסר דובר צה"ל את התגובה הבאה על הריגת שני האיכרים: "בשני האירועים המדוברים צה"ל ביצע ירי ארטילרי לעבר מטרה מדויקת, בלתי מיושבת, באזור בית להייה, אשר ממנה מבוצע ירי תלול מסלול. בדיקה בליסטית של כוחותינו העלתה כי לא היתה כל סטייה
כרזת ההרוג מוסא אל-סווארקה בידי נכדתו. נולד בחולות אשדוד
בירי".
ביום שני, יום לאחר ביקורנו בשטח האש הזה, נפצע עוד איכר, נביל מערוף, באותו אזור, ופונה לבית חולים. אולי גם הדיווח הזה יימצא "מלא בסתירות ובספקות" והבדיקה תעלה שלא היתה כל סטייה בירי. רק האיכר סוטה: הוא קם בבוקר למלאכת יומו, יוצא למקשה או למרעה ולא שב. מאחור נשארים הנשים, הילדים והנכדים, עשרות במספר, שכולים וכואבים. עוד אלף פגזים ומאה הרוגים ואולי יימלטו מכאן כל האיכרים האומללים הללו, ולישראל שוב תהיה עוד "רצועת ביטחון", הפעם בצפון רצועת עזה.
הריסות דוגית על שפת ימה של צפון הרצועה. בגלל ההתנחלות הזאת נמנע בעבר חופש התנועה של התושבים הבדווים שגרים באזור הסייפא, במשך שנים הם לא יכלו להתקרב לשפת הים הכבושה. פליטים שנמלטו לכאן בעור שיניהם מאשדוד, לחיות כאן חיי פליטות עלובים, כבר מתגעגעים עכשיו לימי ההתנחלויות, ימים בהם לפחות לא הפגיזו את בתיהם ושטחי המרעה שלהם בעשרות פגזים, זורעים הרג והרס וזוועה. בין החופש לביטחון, גם כאן מעדיפים את הביטחון.
גם מוסא אל-סווארקה היה פליט, שנולד בחולות אשדוד והעביר את מרבית חייו בחולות הסייפא שליד בית להייה בדלות מחפירה, עד שנאלץ לפני כשבועיים להימלט גם מהחושה שלו, לאחר שפגזי צה"ל פגעו בה, פליט פעם שנייה. בן 67 הוא היה רועה שבזקנתו יצא לשטח רק עם חמשת גמליו ואת עבודת הצאן השאיר לבניו. אב לשלושה וסב לעשרה, הוא נמלט מאימת הפגזים לבית בנו, סלים, עוד בדון-פחון נטוע בחול, שבגדי המשפחה מפוזרים בו לכל עבר. חמור אחד של המשפחה נהרג בהפגזה על הבית לפני כשבועיים.
בשבת שעברה נחת עוד מטח פגזים על האזור. מוסא וסלים נסעו העירה, לבית להייה הסמוכה, ובצהריים חזרו. האש שככה והם יצאו למרעה. מוסא לקח את הגמלים לכיוון הריסות דוגית. אחר הצהריים שוב החלה ההרעשה וחאדרה, אשתו של מוסא, מיהרה לכיוון המרעה, חרדה לשלומו. כשהתקרבה כבר ראתה את בעלה שוכב על החול. היא היתה משוכנעת שהוא מנסה לגונן על עצמו מהפגזים. אבל כשקרבה עוד יותר וקראה לו לקום, גילתה שמוסא שלה כבר מת. חיילים פלשתינאים מה"ביטחון הלאומי", ממקומם בעמדה שעל תל החול המשקיף על האזור, מקום בו היתה עמדת צה"ל ששמרה על דוגית, מיהרו להרחיקה מהמקום.
רסיס של פגז פגע בראשו של מוסא. הפגז נפל במרחק כ-20-30 מטרים ממנו. שניים מגמליו נפצעו גם הם מהרסיסים. כבר היה שש בערב. אמבולנס פלשתיני פינה אותו לבית החולים, לקבוע שם את מותו.
"הלוואי שהיתה נשארת פה ההתנחלות, הלוואי. היה יותר בטוח בשבילנו", אומרת האלמנה חאדרה. "השטנים רוצים לירות ואנחנו נענשים. השטנים הם אלו שיורים קסאמים. אלו יורים על אלו ואנחנו נענשים". היא אומרת שירי הקסאמים מתבצע רק במרחק של כשני קילומטר מביתם.
יומיים אחרי שמוסא נהרג פגע פגז נוסף בעוד שתיים מבנות המשפחה, שיצאו לקטוף עשב לבהמות. כאמלה ונוואל, שתי גיסות בנות 33 ו-25, האחת מהן פצועה קשה בגבה, מאושפזות עכשיו בבית החולים בבית להייה. חאדרה: "הלוואי שכל הקאסמים יפגעו רק בשטחים פתוחים ולא יפגעו בשום בית ישראלי וכל הפגזים לא יפגעו באיש אצלנו".
גמל נאנח בחוץ. רסיסי פגז בחול, מכתש של פגז בחצר השכנים. קירות הפח הגלי מחוררים מהרסיסים. ארובות תחנת הכוח של אשקלון מרחוק. ילדי השכנים כורעים לקטוף תפוחי אדמה באדמתם, גם היא "שטח פתוח", מועדת לפורענות הבאה של צה"ל. בנסיעה מערבה בחולות לכיוון שטח המרעה של מוסא, לכיוון ביתו הקודם ומקום הריגתו, חולפים על פני הריסות דוגית. עפיפון לבן בשמים והים תכול. כשאנחנו מתקרבים לבית אביו מבקש הבן סלים שנחזור מיד: מסוכן פה עד מאוד, הוא פוחד מהפגז הבא.
חסן אל-שפעי גידל תות ואבטיחים. אחרי עשרות שנים של עבודה בישראל, נאלץ השרברב מבית להייה להסתפק בחלקת האדמה הקטנה שלו לפרנסתו. בן 49, תשע בנות ושני בנים, 16 נכדים, עם עין הרע. שנים עבד בשיפוצים אצל היהודי מתי, לפני כן עבד עם יוסי. לאלמנה, סעדייה, אין מושג אם יוסי ומתי יודעים שהאינסטלטור שלהם נהרג. משיחות הטלפון התכופות של בעלה בשנותיו הטובות היא מבינה קצת עברית.
היא יושבת בשחוריה בביתה, מוקפת בבנותיה היפות ובנכדיה הרבים, כולם מסבירי פנים. ביום ראשון שעבר קם בעלה בבוקר, שתה קפה, חיכה לפועל שלו ויחד הם נסעו ברנו הקטנה שלו להשקות את מקשת האבטיחים, מרחק קילומטר מהבית. אחרי כשעה שמעה סעדייה מטח של שבעה פגזים. היא מיהרה לטלפן לסלולרי של בעלה, אבל הוא לא ענה. היא מיהרה לשלוח את אחד מבניה שירוץ לכיוון המקשה, לראות מה שלום אבא, אבל הוא בושש לחזור. בינתיים באו השכנים. הם שמעו ברדיו שאיכר נהרג באזור ומיהרו להיכנס לביתה. קודם אמרו לה שחסן נפצע, אחר כך שנהרג.
הפועל היה הלום ולא הוציא הגה במשך יממה. למחרת סיפר לאלמנה שראה את חסן נפגע מרסיס ונופל, ואז ברח. הרסיס פגע בגבו של חסן. תמונתו על הקיר. האבטיחים עדיין קטנים אבל גם גורלם נחרץ. הפועל לא מוכן לצאת יותר למקשה.* levy@haaretz.co.il
