"אלה שירים על עיר, ואין זו עיר אלא חייך, לכן תמשיך לקרוא"
מאת ראובן מירן
"הרוצחים", ספרו החדש של דרור בורשטיין, הוא רומן שנחצב ממכרות ספרותיים עמוקים ועושר לשוני נדיר, טקסט צפוף ומלא בן מאות עמודים, פלט גועש של דברים הסוחפים את הקורא למסע אל תוך קרביה של המציאות הישראלית
הרוצחים דרור בורשטיין. הוצאת בבל, 652 עמ', 88 שקלים
ישנם ספרים - אבוי, כה נדירים הם! - שהתמזל מזלו של סוקר ספרים (מבקר הוא תואר מחייב ויומרני מדי), לא רק לקרוא אותם אלא אף לכתוב עליהם לבקשתו של העורך. והרי הסוקר האפרורי הזה היה מסתפק בהנאה הגדולה שנפלה בחלקו מעצם
גרפיטי בכיכר רבין
תצלום ארכיון: רויטרס
הקריאה, ולא היה עליו לטרוח ולדווח לקוראיו על ספר כה ראוי לקריאה, בתקווה שהללו יתפנו מעט מ"ספרות הפנאי", זו שגוזלת את גרגירי הזמן בשעון החול שלנו ואינה מותירה לנו פנאי למה שראוי באמת להתפנות עבורו. כי מעטים הם הספרים שמצליחים לפרוץ את הגבולות שהציב להם הסופר, ומפתחים חיים משל עצמם וחומקים משליטתו של המחבר כדי לכבוש את הטריטוריות הזרות שהן ליבו ומוחו של הקורא.
"הרוצחים" הוא ספר כזה, אחד הבולטים בספרות שנוצרת כאן בשנים האחרונות במלוא הקיטור, בפרץ של יצירתיות לא-נשלטת, שאותו אפשר אולי להסביר כהימלטות נואשת ממועקות המציאות הישראלית הבלתי-אפשרית. זהו רומן ענק, מעין "יוליסס" (של ג'ויס) מקומי מוזר ורב-קסם, ספר שמתחילים ולא גומרים כי בכל פעם חוזרים אליו שוב. טקסט עשיר על גניבות ספרותיות שהוא ספרות מקורית אמיתית, חכמה, אירונית, משעשעת, גרוטסקית, מתוחכמת ובעיקר מודעת לעצמה; ספרות שבודקת את גבולות היצירה המקורית בכלל - ובראש וראשונה את אלה שהיא עצמה פועלת בתוכם.
אחרי "ערים תאומות" (בבל, 2004), ספרו האקספרימנטלי הקודם שהינו קובץ דקיק ומקסים במיוחד של וינייטות פנטסטיות קצרצרות חובקות עולם, "סיפורונים" עתירי דמיון מחויך והומור דק - כאילו כתב הסופר המפוכח, המתריס, האינטליגנטי והשנון הזה את האנטיתזה של "עצמו הקודם": רומן שנחצב ממכרות ספרותיים נדירים ועושר לשוני נדיר, טקסט צפוף ומלא בן מאות עמודים, פלט גועש של דברים הסוחפים את הקורא למסע אל תוך קרביה של המציאות הישראלית ללא כחל וסרק. רומן שבור ומקוטע ולעיתים גם מבולבל ומתעתע - ממש כמו המציאות שבה אנחנו חיים. אבל רק שכשאתה נמצא בתוך מסע הקריאה הזה, וקורא דברים שקורים "באמת", או מתרחשים בתוך המוחות הקודחים של הדמויות, אתה חש עד כמה הכבידו על בית החזה של המחבר בטרם כתב אותם, כלומר עד כמה היתה כתיבתם הכרחית. כמו צעקה נוראה, שעוטפת את עצמה ביריעת מגן של אירוניה עצמית כדי להקל על המשמיע והשומע כאחד.
בדומה לספן ומגלה הארצות הפורטוגלי בן המאה ה-16, פדרו אלוורש קבראל, ש"הפליג מליסבון בשנת 1500 ויעדו הודו המזרחית, אלא שרוחות נגדיות סחפו אותו מערבה וכך התגלתה ברזיל" (בלז סנדראר, "מפת דרכים", 1924), דרור בורשטיין מפליג מההיסטוריה של הספרות העברית ומגלה את מוקדי הכוח של ההוויה הישראלית העכשווית בארץ בכלל ובעיר העברית הראשונה בפרט, ומגיע לתיאור ביקורתי נוקב, מרתק ולמרבה הפלא מהנה מאוד, של המציאות הישראלית בחתכים חברתיים, תרבותיים, כלכליים, מוסריים וכמובן ספרותיים.
הדמויות הספרותיות קורמות עור וגידים ומנסות להעניק לעצמן גשמיות קונקרטית בתרבות ובחברה שבהן קיימים שלושה ערכים מובילים: אלימות, חוסר-יושר וגניבה. משוררים שאמורים להיות בעלי לב טהור ונפש רגישה ועורכי דין שאמורים להגן על החלש והנזקק במסגרת החוק ולדאוג שלא ייאזל ממנו הצדק - כולם מועלים בייעודם ובמהותם. אלה תאבי כוח, רודפי בצע ומתמכרים לחסדי הבנקים והתאגידים, ואלה תאבי פרסום ותהילה בכל מחיר וללא עכבות של תרבות ספרותית אמיתית וערכים מוסריים בסיסיים. בסופו של דבר, כולם מושחתים, לוקים בשיגעון גדלות או בדפרסיה, או, נכון יותר, במאניה-דפרסיה - ודמותם כדמות המדינה שאותה יסדו בחטא. במקום כזה, אין הבדל בין הממסד ובין אלה ש"מורדים" בו, לכאורה.
היסודות שעליהן נשענת המדינה מקובצים זה לצד זה במערך שולט בצמוד לקריה בתל אביב (חלקם אף מחוברים ביניהם במעברים תת-קרקעיים) ומקיימים ביניהם קשר-עין המפקח על ההוויה הישראלית: הצבא - מגדל המטכ"ל ("מגדל האייפל של עירנו", עמ' 12); החוק - בית המשפט המחוזי הסמוך; הכלכלה והפיננסים - בנייני אמריקה, אירופה ואסיה; והספרות והתרבות - בית אריאלה (ומדוע לא גם "מרכז גולדה"?). יד רוחצת יד. ממסד בהישג יד. וברקע - יו"ר לשכת עורכי הדין שממלא טופס לוטו בכל שבוע (בית "מפעל הפיס" נמצא אף הוא באזור). ועוד ברקע, כחיוך שקוף ודומם על פניו של קהלת נצחי - בית החולים "איכילוב", התחנה הסופית של המשתתפים ביריד ההבלים המכונה חיים - ושל ראש הממשלה הראשון והיחיד שהתכוון, ככל הנראה, באמת להשתית את הקיום הישראלי גם על צדק ולא רק על כוח ואלימות.
האיש הזה, יצחק רבין, נרצח על ידי "עם הספר" כמה חודשים אחרי אותו יום מר ונמהר ביוני 1995, שבוע לפני "שבוע הספר העברי" - כמה סמלי - שבו מבקש משורר עברי צעיר ומצליח למדי בשם נחמן לורי (לשעבר לוין) את חברו שאול רובינזון, לגנוב מהספרייה את העותק האחרון והגנוז של "העיר", הספר היחיד שפירסם אביו של לורי, המשורר שרגא לוין. לורי, שלא ממש סומך אפילו על חברו הטוב (שהוא גם יריבו המתחרה בו), מפתה אותו בהימצאותם של ספרים עבריים נדירים בספרייה של אביו ומסתיר ממנו את הסיבה האמיתית לבקשתו, הטמונה בעובדה שהוא פשוט גנב את שיריו המוצלחים מהספר של אביו, ומרגע זה הוא חייב כמובן להשמידו כדי שהתרמית לא תתגלה לעולם. שאול רובינזון עצמו הוא מבקר ספרות צעיר וכושל שרוצה להיות סופר אך אינו אלא גנב ספרותי קטן, שבודה את מותו כדי להשיג קצת הכרה ופרסום, וכשגם זה לא עולה בידו, הוא מתרגם לאנגלית את השירה העברית המודרנית הנחשבת ביותר ומוכר אותה בהצלחה כשירה מתורגמת למו"לים הישראלים הבורים...
אלה הם הבנים: גנבים קטנים המתחזים לסופרים ולמשוררים, צעירים שנפשם עקרה, מוחם ריק וליבם מת, וכל עניינם הוא להגיע מהר ככל האפשר לפרסום, תהילה ופרסים ספרותיים, כמובן בלי להתאמץ, וכשהמטרה מקדשת את כל האמצעים. והאבות? שניהם מטורפים. מלכיאל רובינזון, אביו של הסופר והמבקר הכושל שאול, מאושפז במחלקה פסיכיאטרית צבאית בעקבות פשע מלחמה. ואילו אביו של נחמן לורי, המשורר המבריק (של ספר אחד) שרגא לוין, הוא מניאק דפרסיבי ש"פרש מן השירה" לאחר שהגיע למסקנה שהספרות היא "מפעל" חסר תוחלת ובהתקף טירוף אסף את כל עותקי ספרו מן החנויות, מלבד אותו עותק שנגנז ושבנו מבקש עתה להשמיד!
והאמהות? אולי מהן, הפעלתניות והדעתניות, תבוא הישועה? לא. לאה לוין, אמו של נחמן לורי, מתה כבר בהתחלה, ואילו ורדה רובינזון, אמו של שאול, מהגרת לאוסטרליה אבל מטפחת קבר באדמת הקודש של ישראל. ועל משפחות קירש ומישורי, שגם בניהן מאכלסים את הספר, עוד לא דיברנו כי קצרה היריעה.
במרחב המשפטני-ספרותי שבו חיים "הרוצחים" (כלומר כולנו), חברו יחד דמויות העורך-דין והסופר-משורר-מבקר לסמלים חברתיים-תרבותיים שבגדו בייעודם המקורי לטובת תאוות פרסום ובצע, שקר, גניבה, כוחניות, צביעות, התחסדות, אלימות, התנכרות לכל אמת מידה מוסרית. זהו המרחב הקיומי שלנו בעיניו המפוכחות, לעתים מעט יתר על המידה, של דרור בורשטיין. וספרות ה"מקור", שנעה בין מגלומניה, גרפומניה וגניבה ספרותית, אינה משמשת אלא משל מוקצן, מכאיב ומתסכל לחיי התרבות, החברה והיצירה הישראלית כולה.
ב"ערים תאומות" כתב בורשטיין: "העיוור שחצב מנהרה והצליח כמעט לשסף את ה'מונה ליזה' לאורכה בסכין יפני הסביר אחר כך לתיירים היפנים, בשפתם, כי הצליח להתגנב אליה מן הזווית שממנה אין היא יכולה להביט". ב"הרוצחים" מתגנב בורשטיין אל המציאות שבה אנו חיים מן הזווית שממנה אנחנו לא מסוגלים להביט על עצמנו. והאם הכל נורא כל כך? יקרא נא כל קורא וישפוט. עצתי האחת לו: "תמשיך לקרוא (...) אל תסגור את הספר. בסוף הכול עוד יסתדר לך, אתה תראה. אתה יכול ללכת, כן, אבל לאן תלך? אלה שירים על עיר, ואין זו עיר אלא חייך, לכן תמשיך לקרוא" (עמ' 14). האם אין בכך נחמה מסוימת?
<<
