טל ניצן יודעת מהי שירה טובה, אבל לכן שיריה הופכים לעתים למסוגננים יתר על המידה ומלאי שליטה עצמית. מעין הראל על ספר שירה מהוקצע מדי
ערב רגיל
טל ניצן. הוצאת עם עובד/שירה, 90 עמ', 49 שקלים
כבר התמונה שעל שער ספר השירים "ערב רגיל" היא משל: צילום בחשיפה ארוכה של רחוב ישראלי לילי (בניין, עץ, חוטי חשמל); אבל התעתוע החזותי מערער את המציאות האפורה - הבניין נוטה על צדו, העצים הם גוש אפל מאיים וחוטי החשמל חותכים את השמים. ולמרות זאת זוהי תמונה אסתטית מאוד, ממוסגרת, מודעת כל העת להיותה רק "אפקט של אפוקליפסה". אל פחד.
התחושה הזאת עולה גם מרוב שירי הקובץ: בתוך הבנאליות של "ערב רגיל" טמונה אמנם חרדה; מוטיבים של איום וסכנה ניבטים שוב ושוב מן המלים הסדורות בטורים: ניסור, רדיפה, מארב, אלימות, טרף, תהומות, מטאפורות של מבול וטביעה ("עד מתי לא יקלו המים"). אבל החרדה הזאת מתעדנת, שוב שוב, על ידי עולם בורגני מרגיע, כמעט נטמעת בתוכו, לא מתפרצת. זהו עולם הצופן בתוכו איומים אך גם מבטיח נחמה, הסחת דעת. באופן זה מבקשים השירים לחשוף את תחושת הכליה הצפויה, ואולי גם לצאת באמירה ביקורתית נגד המציאות, אך בה בעת גם מביעים תסכול ממוגבלותו של המעשה הזה.
שירי "ערב רגיל" מתרחשים ברובם המכריע בתוך המרחב העירוני, הבורגני, התל אביבי, ומן הבחינה הזאת הם המשך ישיר לשירי "דומסטיקה", ספר שיריה הקודם של ניצן. גם הבית הפרטי והחדר הם לעתים קרובות מעין "בבואה מוקטנת" של המרחב הזה. השירים כוללים כמעט קטלוג של אבזרים ודימויים ביתיים-בורגניים: פסנתר ומאוורר תקרה, כדורים נגד כאבים וויטמינים, "המראה השזוף", צינורות פלסטיק אבל גם ספרים והרצאות פסיכואנליטיות מלומדות ("עכשיו יעלה הפרופסור/ וידבר לקאניאנית"), והרבה טבע מתורבת: חתולים, עלי גרניום, חומה ירוקה גזומה. לכן החשש התמידי מפני קריסה נקשר גם להתמוטטות ההגנות שבעולם כזה.
אובדן האהבה והקשר הזוגי מקבילים לרגע שבו "כל מכשירי הנווט בינינו - הטלפון,/ המחשב, המכונית - קורסים אחד-אחד" (עמ' 62). אולי משום כך אחד האיומים הממשיים ביותר מתגלם בטבע הפראי, הלא-מבוית, שתחת המדרכות וסביבן: "יוני פרא פורצות לבתינו, נטחות בשמשות,/ נטחות [...]/ ונחשי צפע חודרים לגני/ ילדינו כתולעים למעיים" ("שבר", עמ' 41). זוהי עמדה כפולה: מחד גיסא, הכרה במצג השווא שבעולם כזה ובהבטחותיו, ולעתים גם ניסיון לעמוד על עוולותיו, אך מאידך גיסא עמידה על המוגבלות שבניסיון הזה.
אחד השירים המשרטטים תחושה זו במדויק הוא השיר הראשון מן המחזור "הרף עיניים", שבו מתארת הדוברת את מראה השמיכה הוורודה שבה מכוסה חסר-הבית הישן על המדרכה - את השמיכה הזאת היא עוקפת בדרכה "אל שנת הילדים בבית" (עמ' 30). אבל גם זה, כאמור, רק הרף של מבט, המעיד על אוזלת-יד.
כך, על אף המודעות התמידית לסדקים, לארעיותו של היפה ולכאב, נדמה לעתים קרובות, כאמור, שגם הכאב "נעשה יותר נוח" (אולי גם מתוך ייאוש?). ואכן, כאשר הכאב אינו נענה, ממליצה הדוברת: "היענה/י את/ה לו,/ ראה/י כמה הוא זקוק לך,/ הפך/י אותו לחדר, לכורסה,/ התקפל/י כל-כולך לתוכו" (עמ' 16). המתח הזה בולט יותר מכל בשירים שיכונו בוודאי "פוליטיים" ומכונסים בשער "בטון". חלקם הם מן היפים בספר בעיני.
כאן אי אפשר לייחס לניצן אדישות. היא בהחלט רואה נכוחה את מוראות הכיבוש, את "קליעינו היעילים", את "הדוודים המנוקבים" ואת הבלהות. השירים הללו חושפים ומנכיחים, שוב ושוב, באופן נדיר למדי בשירה העברית, את הפער הבלתי נתפס בין הילד היהודי, הנשרט בידו על ידי חתול, לבין הילד הפלסטיני, החווה "בהלות/ שלא יימחו בנשיקה" (עמ' 75). אבל השירים הללו מרוכזים בתוך מדור אחד בספר, כמו מוגלים ל"אגף תודעתי" נפרד. וביתר השירים, ולרגעים רבים אחרים, נדמה כי גם הדוברת עצמה נכבשת אל הקסם הנעים, הרך, של "הסתלסלות האורגנזה/ בחלון" (עמ' 29), ושל "קטיפת זהב" (עמ' 26-27). גם היא מתרפקת על האוטופיה (האירונית?) של חיים במקום אחר, ליד שדרת ערמונים - חיים של התענגות על "אגסים חומים/ ופרוסת ברי. אולי מרלו מהמרתף" (עמ' 89).
גם המוטיב החוזר של החתול, אותה דמות סימבוליסטית המאגדת רוע ויופי, משחק כאן תפקיד חשוב; הדוברת אמנם יוצרת זהות בינה לבין החתול המתבונן בדריכות בנעשה סביב ("החתול הכחוש הזה שלמרות הגשם/ עומד דרוך לוטש עינים ביונה הרובצת/ אדישה [...]/ הוא אני", עמ' 31), אך החתול הוא גם הוויית המפלט האולטימטיבית מצרות העולם: "את עלבון רעבונו של העני לא תפייס (...)/ ואת ממשלת הרשע לא אתה תכלה מן הארץ/ (...) לך אל אוהבך/(...) אל התחינה הצהובה בחרכי עיניו/ וכבוש את פניך בפרוותו" ("חסד", עמ' 85).
השניות הזאת עולה גם מן הפואטיקה של הספר; ניצן, שהיא גם מתרגמת מחוננת, יודעת מהי שירה טובה. היא כותבת מתוך היכרות עמוקה עם אידיאל של דקורום שירי ולשוני מוקפד. אבל כתוצאה מכך הופכים השירים לעתים למסוגננים יתר על המידה, מכבירים פיגורטיביות. כזה הוא, למשל, הדימוי המוגזם של הדוברת המקיצה "כמו גנרל/ עוד לא מובס", ה"סוקר/ באפיסת כוחות את חילותיו/ הפצועים" (עמ' 39); או שורות כ"בשר השמים צבה ולא היה מפלט/ מהמארש הגדול של הרחוב" (עמ' 17). אלה שירים מודעים, מלאי שליטה עצמית ומהוקצעים, אבל לי חסרו בהם לעתים קרובות דווקא הגמגום, החספוס, השיבוש, הקרע. האפוקליפסה נחווית בהם כ"פירורים" בלבד, והלבה רק "כבר בוקעת", ותיאורה אינו מזעזע תמיד.
בנוסף, לעתים נדמה כי לפנינו מעין רצון-יתר להגדיר ולפרש את החרדה. כך, למשל, תחושת חוסר המוצא המצמיתה שבשיר המצוין "אחוזת בית" מתרככת בעיני כאשר הכותבת בוחרת לסמנה בבירור כ"פילם נואר הקטן שלנו" (עמ' 10). דווקא בשירים הלא-ריאליסטיים, הסוטים לרגע מן ההיגיון התיאורי האמין ונוגעים בפנטזיה, יש רגעים מטלטלים ממש, מטרידים. כזה הוא למשל שיר החלום על החברה שהדוברת מתרוצצת אתה כל הלילה בחיפוש נואש אחר "רופא הנפש" ("סיפור לא פרוידיאני", עמ' 70), אבל גם השיר על הגבר המצהיר בשמחה "סוף סוף מצאנו דירה!", אך אז נחטף בידי הרוח ו"נפוץ לארבע רוחות" (עמ' 69). אלה רגעים של מחאה אירונית אמיתית נגד תאוות הרכוש, ההתבוננות האדנותית בנוף ואולי גם הכמיהה הבורגנית לתיקון ולריפוי.
מעין הראל כותבת עבודת דוקטור ומלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון
<<
