"והנה האיש שצעד לבדו לוקח אותנו בסיפורים שכתב למקומות חשוכים והוא נושא בידו לפיד, להאיר לנו אותם באור חזק. הוא לוקח אותנו הקוראים למקומות שאנו כבר לא רואים אותם, אולי מפני שאנחנו לא רוצים לראות", כתב העורך והמביא לדפוס יוסי גרנובסקי בהקדמה לספר הסיפורים המרתק והמפתיע של מקסים גילן; נדמה שדמותו של גילן ואורחות חייו הסוערים הם המשך טבעי לעלילות הסיפורים, שבדה בדמיונו היוצר.
מיד כשהתחלתי לקרוא, נסחפתי בעונג רב לתוך העלילות הרחוקות בזמן ובמקום: לימי הביניים המוקדמים באירופה באחד המנזרים, לרומניה והונגריה של המאה ה-19, לשיחות של גברים בברים ובמסעדות זולות בנמלים נידחים, לאינטימיות רומנטית של צעיר שאפתן בראשית דרכו בפאריס, ללילות סגריר ערפיליים, לעולמם של לוחמי מחתרת שחייהם בסכנה, לתוך מוחו של מדען מטורף ולייסוריו של אסיר פוליטי. כבר במשפטים הראשונים ידעתי שגילן לוקח אותי בלי התחכמויות פואטיות ומשחקי שפה מנוכרים לעולמות אחרים באמת, עם סיפורים בנויים היטב, מלאים בפרטים היסטוריים וגיאוגרפיים.
הוא הצליח לבנות עולם אפי עשיר ואמין, המעיד על בקיאות והתנסות, והחשוב מכל - רוח של תשוקה ותאוות חיים טובה וחיונית נושבת מבין השורות. מבטו של המספר נישא בגובה מתחלף, פעם כווידוי אישי, פעם מפיו של מלח או גבר עתיר ניסיון, לוחם או צעיר חסר ניסיון המספר על אהבת חייו הראשונה עם דוגמנית צמרת נוצצת בצרפת. הפרוזה של גילן מהלכת עלי קסם שירי, ויש בה לשון והוויה אנושית טעונות ארוס וחן רבים. הוא השכיל ליישם את רוח הפיוט של כישרונו כמשורר בעלילות מושכות וחריגות בדמויות, מחוזות והרפתקאות שלא נפגשתי בהם ביום-יום הישראלי.
באחד הסיפורים היפים ביותר בספר, "מי המציא את החד קרן?", כותב גילן: "במאה הרביעית לספירת הנוצרים, בשולי היער השחור, במקום שמהווה כיום גבול בין גרמניה לצרפת, התקדמה שיירה קטנה של רוכבים. היא הגיחה מחורשה גדולה וסבוכה, סבבה את גזע האורן הענקי, המכונה על ידי זקני המקום 'עץ הקורבן', והתקדמה בשביל המוביל למנזר המבוצר החדש, שהוקם ממש בשולי היער השחור. עובר אורח לו נתקל בהם היה מתבונן בהתפעלות בששת הפרשים בעלי הסוסים הכבדים והחזקים". לרגע אחד במשך הקריאה אני היא עוברת האורח במקום הזה, הקוראת בהתפעלות על סוסים ויער שחור. כמעט לא קיימים סיפורים היסטוריים בדומה לזה שנכתבו בעברית ושאינם מיועדים לילדים או לבני נוער.
אני בטוחה שאצל גילן הסיפורים הם המשך טבעי ובלתי אמצעי לחייו רבי ההתרחשויות הבלתי שגרתיות, למרות העבודה הרבה שהושקעה בכתיבתם. אבל אולי לא? אולי הוא פשוט ישב והעלה על הכתב מה שמזמן היה אצור בתוכו ורקם עלילה ובה סוסים מרהיבים וגדולים ויער שחור, ולבסוף אהבה המניבה צאצאים ומקימה שושלת בין נזירה צעירה ויפת תואר לגיבור הצעיר, שייצרו גובר עליו.
גם בסיפורים אחרים בקובץ נמצא מאבק קשה בין היצר המיני הפראי והגס לבין תרבות ומורשת אירופיות ומנומסות של הגבר הג'נטלמן המאופק. כך, לדוגמה, בסופו של הסיפור "ערפל שחור": "היא היתה אשה בעלת יופי מדהים, איני אוהב את המלה הזו, מדהים, אבל באמת, אין מלה אחרת שיכולה לתאר יותר במדויק את מה שראיתי. חשתי תשוקה מטורפת, ואז גברה בי אותה אבירות מקוללת שחונכתי בה בבית אמי. הסתכלתי על האשה הזו, עירומה לרשותי, שוכבת כמעט בחצי הכרה ואמרתי לעצמי שאני לא יכול קודם להציל אותה ואחר כך לנצל אותה".
קורות חייו של גילן אכן השיקו למקומות ולמצבים קיצוניים, לאנשים, שפות ותרבויות רבים ומגוונים, כפי שאפשר לקרוא בהקדמה לספר ובראיונות שנעשו עם גילן בעיתונות. אבל חרף המעורבות הפוליטית החזקה שלו, היתה לו אישיות צנועה וחבויה, מתכנסת בתוך עצמה. ספר שיריו הראשון, "גדר פרוצה", מכנס שירים שנכתבו בשנים 1956-1957, ובהקדמה הוא ציין: "אם בחרתי אחרי שנים רבות של שתיקה שירית לפרסם קובץ זה, הרי זה משום שאלה ביסודם שירי אהבה, ואהבה חורגת כידוע מהכרעותינו האישיות" (פאריס רחוב ברנארדוס הקדוש, 1.5.76).
מבחר הסיפורים יצא בסיועם של חברים לאחר מותו של גילן. הוא מת לפני כשנה בדירתו השכורה בתל אביב. את הסיפורים הוא חיבר בשבתו בפאריס לפני שש שנים. הוא התכוון לחבר 28 סיפורים ולא הספיק להשלים את כולם, מחמת בריאותו הלקויה. מחזור הסיפורים "סיפורי גברים" נראה לי כאחד החלקים המגובשים והיפים בספר: בפרוזה קולחת וריאליסטית מספרים שלושה יורדי ים את קורותיהם הרומנטיות למדי עם שלוש נשים - עיישה, מריאט ופרנצ'סקה. אחד הסיפורים מתרחש בתוניסיה, והשניים האחרים בצרפת. סיפור המסגרת של שלושת הסיפורים הוא המתנה למאכל מסובך - מרק בויאבס, וזה קושר אותם יחד באופן משכנע וכובש לב ומעמיק את הצד הבדיוני ההרפתקני שלהם, בנוסח סיפורי דקמרון שהובאו אל המאה ה-20.
לצד סיפורים ריאליסטיים הרפתקניים בסגנון של וידויים בין חברים, כלולים בספר סיפורים בסגנון מדע בדיוני. גם כאן הצליח גילן לסחוף - אם לא תמיד ברמת שכנוע ומיומנות מדעית שיש לסופרי מדע בדיוני מקצועיים, אז לפחות בעלילה מקורית, מטורפת בלתי אפשרית ומשעשעת מאוד. כאלה הם הסיפורים "אמינה חייזרת" ו"שבחי פומרול החתול הווירטואלי".
"אמינה חייזרת" מזכיר את "סולאריס", הרומן הנודע של סטניסלב לם, שבו דמותה של האריי, אהובת הגיבור, היא אנדרואידית מושלמת, שדמותה הווירטואלית חוזרת אליו לאחר מותה. אבל לעומת לם, גילן משתמש בספרות המדע הבדיוני בעיקר לצרכים פוליטיים וחברתיים. גיבור הסיפור נקרא "אבידן" ומזווגת לו נערה חיזרית רבת כישורים. למי שמכיר את אבידן, הפרט הזה בסיפור הוא יותר מרמז, ונראה כי הסיפור הוא מחווה לידידו של גילן, המשורר דוד אבידן.
<<
