הביקור של חנה ארנדט, מאת מיכל בן-נפתלי, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 212 עמודים
קשה למקם את ספרה של מיכל בן-נפתלי, אחת ההוגות המזהירות ביותר בתרבות הישראלית העכשווית, בתוך ז'אנר מוגדר. בעת ובעונה אחת, הספר הוא מסה פילוסופית, הגות פסיכואנליטית וספרותית, סיפור בדיוני ואוסף ציטוטים. במרכזו סדרת מפגשים מדומיינים, שבהם מתארחת חנה ארנדט בביתן של ארבע דמויות: סטפן צווייג, דליה רביקוביץ', מיכל בת שאול המלך ותלמידה אלמונית.
בן-נפתלי מדובבת את כל הדמויות בקולה, ובכך בודקת את עצם האפשרות לבקר את הזולת, כלומר לפגוש אותו בביתו: בתודעתו, בגופו ובזיכרונותיו. מתוך הביקור מזדהרת השאלה שמכוננת את הפרויקט הבדיוני כולו: באיזו מידה אפשר להתקרב לאחר מבלי להתנקש באחרותו, והאם אפשר לבקר במרחב אחר מבלי להפוך אותו לשלוחה של הבית. ליתר דיוק, בן-נפתלי שואלת את חנה ארנדט, האם אפשר לעזוב את הבית ולצאת אל הפומבי, אל הפוליטי - מבלי לגלות שם שוב את סימניו, בדמותם של הנפש, הגוף, המולדת או הדיסציפלינה.
הפרויקט הפילוסופי של ארנדט - שמרוחק מהפואטיקה ההגותית של בן-נפתלי - מבקש להניח לנפש הפרטית ולהבקיע אל החוץ הפוליטי המחוספס. בן-נפתלי מתארת את המהפך שחל בכתיבתה של ארנדט, "מן האינטימיות המלנכולית אל ההתכוונות הפוליטית והמרחב הפומבי", שחייב אותה "לחדור לנבכיה של חוויית הקיום העקורה והזרה לעצמה". ארנדט מעלה על נס את האפשרות לעזוב את הבית ולצאת אל הפוליטיקה של החוץ, אולם בן-נפתלי מזהה את הפוליטי בכל פינה מפינותיו של הבית, ובזמן שהיא פוגשת בארנדט ומפגישה אותה עם אחרים, היא הופכת את הבית, האם והמולדת לרוחות רפאים שרודפות את החוץ הפוליטי של שתיהן.
במסגרת הביקור הדיאלוגי, בן-נפתלי אינה משכתבת את ארנדט, אלא כותבת אותה בבדיון כמי ש"מדברת בעצמה". כמארחת של ארנדט, נוקטת בן-נפתלי את המחווה הנדיבה ביותר של האירוח: ביתי הוא ביתך, ספרי הוא ספרך; עשי בו כרצונך. מבנהו של הספר מגלם באופן מונומנטלי את האינטימיות הזאת כאתיקה של ביקור, אירוח, השמעת קול ופינוי מקום. הפואטיקה של בן-נפתלי, שהיא תכופות מצמיתה ביופיה, מודעת היטב לפרדוקס שבו כותב ה"אני" דמות אחרת - ובו זמנית נכתב על ידה. כל הדמויות, המתארחות והמארחות, מדברות בקולות דומים הנמזגים, נבלעים ובולעים זה את זה, בהתגוששות של תודעות שאינה מאפשרת להבחין היכן נגמר קול אחד ומתחיל שני; מתי מסתיימת ידה הכותבת של בן-נפתלי ומתי נפער הכתוב למבטה (המדומיין) של חנה ארנדט. "הביקור של חנה ארנדט", שנכתב מתוך קירבה - ואפילו זהות - עם מושאיו ועם דמויותיו, מצטבר לכדי פרויקט חושפני של אתיקה מסאית מורכבת ומבריקה.
נתיני השמש, מאת שרון אס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 103 עמודים
ספר שיריה המטלטל והתובעני של שרון אס גדוש באינטימיות סמיכה, משוכללת ביותר בכליה הפואטיים. "מסת האבל", מחזור השירים הניצב במרכזו, נפתח בפרק "במקום תוכן עניינים" ובו חמישה עמודים של ציטוטים מהמקרא, מהשירה הרומנטית האנגלית, מהמיתולוגיה ומהשירה העברית המודרנית. אל מול הציפייה להבקעת הקול האישי-הלירי במסה על האבל, אס מעמידה ערב רב של ציטוטים והתייחסויות, שמאיר את התנאים המאפשרים את כתיבתו ואת קריאתו של "נתיני השמש". הם מבהירים את תנאי ההפצעה של הקול הלירי, ואת היחס בינו לבין מקורותיו; הם מדגישים את מעמדו של הציטוט כחומר הגלם של השירה.
"אלה הפרגמנטים שמשיתי ממצולות כנגד חורבני", מצטטת אס את ת"ס אליוט בפתח תוכן העניינים המצוטט הזה, ובכך מסמנת את הפעילות הפרגמנטרית כהוראת קריאה מוצפנת לשירי הקובץ כולו. בניגוד למוסכמות של השיר הלירי השלם והמושלם, האישי והמספיק לעצמו, מציעה אס את הפרגמנט, כלומר את מה שלא שרד במלואו במעבר אל הכתב. המצולות של אליוט אינן רק תהומות הנפש הלירית, אלא גם מסלול ההשראה של הגשמתה בכתב, שעובר דרך ספרייתה הפרטית של אס. מוקד ההזדקקות לספרייה, כלומר לנתחים השותתים של הציטוט שהופקע מהקשרו, מאיר את הנפש כמי שמחויבת בקורבן כשהיא מתרגמת את עצמה, חלקית ופגומה, אל הכתיבה.
ב"הרצאה על כאב I" כותבת אס: "האם ייתכן קורבן שאינו כרוך בבגידה?" הפרגמנט, כמעשה פואטי, הוא סימן של בגידה במקור, של סילוק המקור ושל השאיפה למלא את מקומו, ולפיכך הוא פצע שותת דם של אשמה. הליריקה של אס היא בגידה הכרחית במצולות, היבדלות אלימה מהמקור (ואכן הספר עשיר בדימויים של גדיעה, קיטוע והפרדה), שמאפשר את השירה כפירעון חוב מאוחר למקור, ובתוך כך פוגע בעוצמתה האוטרקית של הפואטיקה הלירית. "אני מגיעה עד למקור, המקום המעניק וגוזל מיטב", מתוודה אס, שמממשת ביושרה אמנותית יוצאת דופן את מעשה העזיבה (שהרי לא ניתן לכתוב מבלי לעזוב או לבגוד), אבל גם מסגירה לקורא את אותותיה של הבגידה, בדמות חטא האשמה והכאב. "עונשו של הכותב?" היא שואלת, ועונה: "הנפלאה במסכות".
מצב גבולי, מאת פייר אסולין, תירגמה מצרפתית חגית בת-עדה, הוצאת שוקן, 181 עמודים
צלעות המשולש המפעיל את רומאן המתח הצרפתי הזה, "מצב גבולי", הם חוקר שושלות גרוש בגיל העמידה ושמו פרנסואה סמסון, משפחת דה-שמייה האריסטוקרטית ששוכרת את שירותיו, והמטרו הפריסאי, שהסצינות הדרמטיות ביותר ברומאן מתרחשת על רציפיו. בפתיחת הרומאן, עת עושה סמסון את דרכו לטקס הסרת הלוט מעל לאילן היוחסין שהכין למשפחה, מתרחשת תאונה בדרכו לתחנת שארל דה גול אטואל. הקרון נתקע על הפסים בנסיבות חשודות, והדינמיקה המבהילה שנוצרת בין נוסעיו הלכודים מבהירה מה עלולים גיבורי הסיפור לעשות כאשר יילכדו באופן דומה.
סמסון מגיע בשלום למעוז חפצו, ושם מתוודע למשפחת דה-שמייה, שנמנית עם חוג האריסטוקרטיה הפריסאית. פייר אסולין מיטיב לתאר את המעמד השוקע הזה ואת חבריו האמונים על רצף נצחי ויציב של מידות טובות, טעם משובח והליכות מעודנות. כשהוא מביט בהם, סמסון מהרהר: "הם ניצבים איתן מאז ולתמיד, דבר מה סמוי ובלתי משתנה מעניק לאנשים הללו את התחושה שהעולם לא יתמוטט לעד. הם משתייכים לשלשלת הקיום הגדולה". דיוקנות אבותיהם, הרהיטים הספונים בעתיקותם המהודרת והלכותיהם נטולות המאמץ מאפשרים להם להאמין, שמהותם מוגדרת שלא על סמך הביוגרפיה האישית שלהם, אלא על סמך ההיסטוריה המשפחתית וחותם האצילות הסמלי שהיא נושאת. בדיוק בשל כך, יעשו בניה הכל על מנת להסתיר סודות שיאיימו על המורשת המשפחתית - ולהעלים את מי שנחשפו אליהם".
סיפור המתח מאבד מעט את עשתונותיו בסיום המסחרר, שבו הוא הופך למלודרמה יעילה בסגנון אמריקאי. בתחילה עיקמתי את אפי באנינות למקרא הסיום הסנסציוני, שמצטייר כמשונה מעט על רקע סגנונו המעודן של הרומאן. אולם חיש מהר הבנתי שאין זו תקלה: ברגע העלילתי שבו נפרקת האצולה הפריזאית מנכסיה הסמליים, מבהיר אסולין לא רק את השחרור מהשחיתות הכוחנית שהיא מגלמת, אלא גם את חרדתו מפני אובדן הסגנון שהיא מסמנת.
משפחה מוצלחת - ספר עבודה, מאת ד"ר פיל מק'גרו, תירגמה מאנגלית גילה וולף. הוצאת אורעם, 207 עמודים
אנין ככל שאעמיד פנים שהנני, בכל זאת אני מוקסם מתוכניות הייעוץ האמריקאיות היומיות, מפני שאני מוצא את הוולגריות הבלתי מתנצלת שלהן מבדרת ביותר. לפיכך לא ויתרתי על ההזדמנות לרכוש "כלים, אסטרטגיות ומיומנויות ליצירת משפחת למופת" מאת ד"ר פיל, הפסיכולוג הטלוויזיוני האמריקאי הידוע. לד"ר פיל יש חיוך אבהי חם ותוכנית מצליחה ביותר בארצות הברית, שמשודרת גם בישראל, ובמסגרתה הוא פותר בעיות משפחתיות סבוכות, משקם יחסים זוגיים עכורים ומרפא מרירות רבות שנים במחי יד. ספריו הרבים מתארחים דרך קבע ברשימת רבי המכר, ונושאיהם מגוונים בהחלט - החל בעצות מועילות להרזיה וכלה בהרהורים על ה"עצמי האותנטי". ד"ר פיל הוא תופעה אמריקאית משפיעה, שמידותיה הכלכליות והתקשורתיות חורגות מגדר הקוריוז; טוב עשתה הוצאת אורעם הותיקה שביקשה לחלוק אותה עמנו.
הספר מוקדש "למיליוני ההורים שאינם מוכנים להסתפק בפחות ממשפחה למופת", ובהקדמה לספר מביע המחבר את גאוותו ואת התרגשותו ממסירותם של ההורים שהחליטו לשפר את חייהם באמצעות קניית הספר. בין התודות בולטת המחווה לרעייתו: "רובין", הוא כותב, "אמרת לי לא אחת, שאלוהים שלח אותך לעולם הזה כדי להיות רעיה ואם. משפחתנו מהווה עדות לכך שמלאת את ייעודך". השמרנות הרפובליקנית-הקפיטליסטית האופטימית הזאת, שמאמינה בערכי המשפחה וסולדת מכל גילוי של אחרות, באה לידי ביטוי בספר כמנטרה היפנוטית שבה נדרשים ההורים המסורים למלא בעצמם, בתוך דפי הספר, דיווחים מפורטים על אודות ההתנהגויות הבלתי רצויות שלהם ושל ילדיהם, ולתכנן סדרי יום המבטיחים שילדיהם משחקים בכדור, משוחחים ומאזינים למוסיקה. את הדיווחים הללו, עם זאת, ניתן למלא רק לאחר שקוראים את ספריו האחרים של ד"ר פיל; נראה שהדרך למשפחה המאושרת גוזלת זמן רב יותר ממה שמובטח על כריכתו. אולם לא נניח לזוטות להטרידנו: ד"ר פיל יוצר נגישות לעולם מדומיין, שבו הנשים מסורות ומטופחות, הגברים סמכותיים והילדים בלונדיניים וחייכניים.
אך מה יעשו מי שעוקבים בקפדנות אחר עצותיו של ד"ר פיל ומשפחתם בכל זאת אינה מאושרת כדבעי? ובכן, על אלו להביט סביבם: להבחין במשפחות החד-הוריות שסובבות אותם, וגם במשפחות המהגרים, במשפחות המובטלות, במשפחות החד-מיניות - בכל אלו מופרים הכללים של ד"ר פיל ומנופץ העולם שהוא מאפשר לדמיין. האשמים נמצאים בהמוניהם מסביב; כל שדרוש על מנת להשיב את החברה האמריקאית לשלמותה המדומיינת ולאושרה ההומוגני - וד"ר פיל לא כותב זאת במפורש, כמובן - הוא ליידות ראשונים את האבן.
<<
