Haaretz.com  הפוך לדף הבית   עשה מנוי לעיתון   RSS  שירות פרסם אצלנו   03 53 -- שעון ישראל: יום רביעי כ"ו בשבט תש"ע,   10.2.2010 
במנוע חפש
חדשות
גלריה
ספורט
ספרים
קפטן אינטרנט
כל הכותרות
ארכיון
עכבר העיר
TheMarker
קניות
  
TheMarker Week<<המהדורה המודפסת
צער גידול עצמו
מאת שירי לב-ארי
פתאום, באוטוביוגרפיה החושפנית שלו "ארץ אשה", איל מגד חוזר להיות שמאלני. את הטראומה של הפלשתינאים הוא משווה לטראומות ילדותו - שתיהן נולדו ב-1948. בראיון הוא אומר כי לא דחוף לו להצליח, "אולי כי שבעתי גם מהתהילה של אבא שלי וגם מהתהילה של אשתי"
   
איל מגד. את הידידות עם בנימין נתניהו הוא מתאר בספר כמעשה של הרס עצמי
תצלום: אלכס ליבק
אי אפשר להאשים את איל מגד בהסוואות או בהתנהגות מניפולטיווית. הוא יושב מול עיתונאית ואומר שהוא מחפש תשומת לב. אני שואלת אותו בזהירות על הספר החדש שלו, אם לא היה בו מן האקסהיביציוניזם. "ברור שהיה", הוא עונה מיד. מופע חשפנות? "בוודאי!" הוא מצהיר בשמחה. עוד דרך להשיג תשומת לב? "מודה ומתוודה! איך אפשר אחרת?" הכל גלוי ומונח על השולחן, עכשיו אפשר להמשיך הלאה.

סבא של סבא של מגד, מתברר, היה צדיק ידוע מחסידות צ'כנוב. באחד הכתבים שהשאיר אחריו כתב: "אין אדם צריך לספר בצער גידול עצמו". ובכן, מגד, סופר בן סופרים, אוהב לצטט את המשפט היפה הזה, אבל לא לקיים אותו. למעשה, הוא מרבה לספר בצער גידול עצמו. ברומן האוטוביוגרפי החדש שלו, "ארץ אשה" (הוצאת ידיעות אחרונות), החליט מגד לומר כל מה שהוא חושב ומרגיש. הוא משתף את הקוראים בחיבוטי הנפש שלו, בפצעי הילדות, בפצעי הבגרות, ובסוף אף מתנצל אם שכח משהו.

"אולי, אם אתה מרגיש שהחיים מאחוריך, אתה יכול להתחיל לחיות", הוא אומר. "חשבתי, כמו ארכיאולוג הנפש, שאקלף עוד קליפה ועוד קליפה ובסוף אגיע למהות הדברים, אוחז את זה ביד וארגיש מיד ביטחון, וייעלמו כל הנוירוזות והפסיכוזות והטירופים והמאוויים המיותרים. כולם מחפשים אהבה ומקום מוגן, אבל אצלי זה כל כך גלוי, אני עוד מנסה להבין למה".

דיאלוג דרך הספרים

מגד בן 58 ונראה נערי למדי. הוא גם מתנהג ככה. גבוה ורזה, לובש ג'ינס וחולצת טי, יושב אל שולחן בית הקפה בגב שפוף, מדבר על עצמו ברצינות ובאריכות. יש בנזקקות שלו משהו מעורר אמפתיה. הוא הראשון שיודה בקושי שלו להתחבר למציאות.

מגד חי כל חייו בין סופרים. הוא בנם של הסופרים אהרן מגד ואידה צורית. הוא נשוי לסופרת צרויה שלו. יש לו שלושה ילדים, שניים מנישואיו הראשונים - נתן, בן 29, שעובד כאוסטיאופת, ואמהילי, בת 19, מדריכת ניווטים בצה"ל - וילד משותף עם שלו, יער, בן 10.

הוא החל את דרכו כמשורר. ב-1972 פירסם את קובץ שיריו הראשון, "פארק עדן". את צרויה שלו הכיר לאחר שפירסמה רשימת ביקורת על ספר שיריו, "קרפה", ב-1990; השניים נפגשו כדי לדבר על הרשימה. ב-1993 פירסם את ספר הפרוזה הראשון שלו, "ברברוסה". אחריו באו "אשת הקמיקזה", "סודות מונגוליה", "חסד נעורייך", "חיי עולם", "האור השחור" ושוב "סודות ובגידות" (מהדורה מחודשת ל"סודות מונגוליה").

עכשיו בא "ארץ אשה", ספר אישי שנכתב במשך ארבע שנים. הוריו ידעו על האוטוביוגרפיה הזאת וחששו מהחשיפה (ראו מסגרת). לא מעט מחיי המשפחה נחשף ברומנים קודמים שלו. אשתו, שנחשפת בספר הזה יותר מכולם, ליוותה את הכתיבה. בספר חוזר מגד לשנתיים הראשונות בחייו. הוא קושר את התלות שלו בארץ לתלות שלו באשה. גם האהבה לארץ וגם האהבה לאשה כרוכות בחרדה הבסיסית מפני אובדן. הוא מספר על חוסר האמון שלו בנשים, על החרדה מן האשה המטלטלת והבוגדנית.

יש בספר גם הרבה הרהורים על הכתיבה עצמה, ייסורי
"צרויה היא אשה חכמה והיא יודעת שההצלחה היא כקצף על פני המים, כצל חולף. היא מושקעת באמהות הרבה יותר מאשר בספרות"
תצלום: איל ורשבסקי / באובאו
נפש שבמבט מבחוץ נראים לעתים מוגזמים. לא היתה מזיקה לספר עבודת עריכה מעורבת יותר, אבל בכל זאת - יש בו תובנות מעניינות על הקיום האנושי, והוא משאיר בעיקר תחושה חזקה של גילוי לב.

הוא כותב על אם נעדרת ואב נוכח שנתון לרצונותיה של האם; הוא מספר איך אמו, אז שחקנית בתיאטרון הבימה, בעודה ממהרת להצגה, באה לרחוץ את התינוק הקטן ובהיסח הדעת שפכה עליו מים רותחים מן הקומקום והוא הובהל לבית חולים; הוא מספר כיצד חי במשך חצי שנה עם אביו בקיבוץ שדות ים, בעוד האם נשארה בתל אביב; הוא מספר על היחסים בין אמו לבין מתי מגד, אחיו המנוח של אביו; על הסבים והסבתות שלו (אבי אמו נרצח בפרדס על ידי מתנקש ערבי), על בני דודיו, על חברי הילדות שלו (ובהם עורך הדין יורם שפטל).

"אני לא מתעלם לרגע מהקושי שאני יוצר להורי עם הספר הזה", הוא אומר. "אני בטוח שהם היו מוכנים להיאסף אל אבותיהם גם בלי ההתמודדות הזאת, אבל אורח חיינו הוא אורח חיים של סופרים, אני שילמתי בילדותי מחיר, וכאן גם הם משלמים. זו חלילה לא נקמה, אני אוהב את הורי, אין לי עניין להטריד אותם יותר מדי. הדיאלוג העמוק שלנו נעשה דרך הספרים, אז אני ממשיך את המסורת הזאת. אבי הוא איש שתקן, מאוד מופנם, ביישן, אמא שלי מאוד ורבלית. הספר הזה הוא דיאלוג עם אבא שלי, אפילו מכתב אהבה אליו. אמנם עם טענות וכאב, אבל אני מאמין שתהיה לספר הזה נוכחות חיובית בחיינו".

הטירוף שבכנות

בסך הכל, הוא מודה, במבט מבחוץ, הילדות שלו נראית לא רע. משפחה רחבה, הורים ילידי הארץ, אין ניצולי שואה, יש רווחה כלכלית ופרסום. אז באמת, על מה הוא מתלונן? "זהו בדיוק, אתה אף פעם לא יכול להבין את האומללות של האחר, אתה מבין רק מה שחסר לך ואתה רואה אצל אחרים", הוא אומר.

אז למה החלטת לנבור בעברך, ועוד בפומבי?

"הגיבור המכונן שלי הוא 'הזר' של קאמי. קאמי אמר על הזר שהוא מופעל על ידי הטירוף שבכנות. וגם הקול הנשי בספר אומר לי: 'אתה תמים, מה אתה חושף את עצמך בצורה כזאת, מה אתה חושב, שהעולם שוחר טוב ורק מחכה לחבק אותך?' הטירוף שבכנות הוא לא רק להגיד מה אתה חושב, אלא להגיד מה אתה מרגיש, אחרת זה לא שווה. מה ייצא מלהעמיד פנים, מלזייף?

"קאמי הוא סופר שלא עשה חשבון ליחסי הציבור שלו. אחרי שקיבל פרס נובל לספרות בגיל 47 הוא היה מנודה כמה שנים, ועוד על ידי הסביבה הטבעית שלו שהכי חשובה לו. כי הוא אמר את דעתו על משבר אלג'יריה, הוא אמר שיכול להיות שהחשמליות מתפוצצות שם בצדק, אבל אמא שלו יכולה לשבת באחת מהן וצריך להתחשב גם בה. וזה מה שאני אומר - צריך להתחשב גם ביהודים, לדעת בעד מי אנחנו. וזה לא שאני לא רגיש לבעיית הערבים - תראי בספר - אני רגיש לזה אולי אפילו יותר מאנשי שמאל".

וכאן הגענו לשני נושאים מרכזיים בחייו של מגד: הנטייה להרגיש מנודה (אפשר לקרוא לה גם "ידידותו של איל מגד עם בנימין נתניהו") והזיגזג הפוליטי שלו, שעורר עליו את כעסם של רבים.

קשה לעכל את מגד, הוא לא אדם פשוט. הוא מעולם לא פונק על ידי המבקרים, והממסד הספרותי נוטה להביט עליו בעין חשדנית. מגד אומר שהוא רגיל לזה מהבית, שעבר בהצלחה סיירת מטכ"ל בכל הקשור ליחסי סופר-מבקרים (לפני ארבע שנים התעוררה שערורייה סביב אי זכייתו של אהרן מגד בפרס אמ"ת לספרות, שבו זכה לבסוף ס' יזהר לבדו; איל מגד יצא בשל כך למסע צלב בעיתונות).

נראה שהוא אוהב לשחות נגד הזרם. בספר הוא מתאר את הידידות עם נתניהו כמעשה של הרס עצמי: בדיוק כשספרו "חסד נעורייך" נהפך לרב מכר והוא מתחיל לקבל הכרה, הוא החליט להתייצב לצדו של האדם שנשנא על ידי חצי מדינה באותה העת, והזמין את נתניהו להעניק לו בטקס חגיגי את אות "ספר הזהב". לדבריו, "החיבור עם ביבי לא היה פוליטי בכלל אלא אישי, חיבור של אנשים מנודים שהסביבה הטבעית שלהם לא הכירה בהם, אז הם הלכו לחפש תמיכה במקומות אחרים. ביבי הוא אינטלקטואל שהיה צריך להיות באקדמיה והוא הלך לחפש את התמיכה שלו במרכז הליכוד. אני הלכתי עם הילדים המופרעים של הכיתה".

למרות הידידות האישית, בבחירות האחרונות הצביע מגד למפלגת תפנית של עוזי דיין. "נפגשתי עם ביבי לפני יומיים, בפעם הראשונה מאז הבחירות, כי רציתי להסביר לו את הנטישה שלי, שיפריד בין החיבה שלי אליו לבין האמונות הפוליטיות שלי, שממש לא מתחברות עכשיו עם הליכוד".

לי קל לעקוב אחרי

פתאום, ב"ארץ אשה", מגד חוזר להיות שמאלני. בנימה פוסט-ציונית הוא מקונן על ההריסות שעליהן קמה ישראל. הוא משווה את הטרגדיה האישית שלו לטרגדיה הפלשתינית; שתיהן אירעו ב-1948.

איך נעשה לך כל כך דחוף "לגאול את הכפרים הערביים הקבורים מתחת לפארקים הלאומיים שלנו"?

"אצלי זה מתחבר עם הילדות הקדומה, ואני יכול להבין את הפלשתינאים בדיוק דרך הנקודה הזאת של אי היכולת או אי הרצון להתנתק מהילדות. אני לא יכול להטיף להם מוסר ולהגיד להם, תשכחו מה שהיה ב-48', כי אז יגידו לי תשכח אתה מה שהיה ב-48'. אבל אני נולדתי בשנה הזאת, וזאת היתה הנכבה שלי. השנתיים הראשונות בחיי היו שנים קשות, ליוו אותן שתי טראומות אישיות, ואני לא מוכן לעזוב אותן, אני רוצה שיכירו בהן.

"אבא שלי מתאר את הדרך מקיבוץ שדות ים לתל אביב ואיך הוא עובר בנונשלאנטיות על חורבות הכפר הערבי קיסריה, שהיה שוחר שלום. אחרי מלחמת השחרור הוא לא רואה עוד את ידידיו הדייגים מהכפר ובכלל לא נותן את דעתו על כך. יש פה הכחשה של הכפר הזה והכחשה של ההיסטוריה הפרטית שלי. ההורים שלי שייכים לדור של מהפכה, והמנטליות המהפכנית כוללת את זה שהם לא ממש משתוקקים להסתכל לילדים בעיניים, לא באופן אישי ולא באופן היסטורי".

מגד תומך במדינה אחת לשני העמים, בהענקת אזרחות לפלשתינאים, ואינו מוטרד משאלת הרוב היהודי. "צריך לתת לגיטימציה לרגש של הפלשתינאים כלפי הארץ הזאת. לפעמים אנשים אומרים: 'רגע, יש מיליוני אירופאים שעברו ממקום למקום ביבשת, למה הערבים לא יכולים לזוז?' אני הכי שונא כשאומרים לי: 'למה הילד ההוא יכול להישאר לבד בלילה בבית ואתה לא?' אז הילד הזה יכול ואני לא, מיליון גרמנים יכלו לעבור משטח לשטח והפלשתינאים לא יכולים".

הדברים האלה הפוכים מהרושם שיצרת בהתבטאויות הפוליטיות שלך בשנים האחרונות.

"כל הזמן אמרתי את זה, אבל לא קל לעקוב אחרי. זה גם מה שאשתי אומרת: 'מה אתה כל כך מתפלא שלא מבינים אותך? זה מאוד מסובך לעקוב אחריך'. אבל לי מאוד קל לעקוב אחרי".

צרויה לא עשתה עניין

בסופו של דבר, מי שנחשפת בספר הכי הרבה היא אשתו, צרויה שלו. ובאמת, נדמה שהפרקים בספר העוסקים בה - באהבה אליה, בזוגיות, בפרידה, בחרדת הבגידה - הם הטובים ביותר בו. "צרויה לא עשתה מזה עניין גדול והספר לרגע לא עמד בינינו", אומר מגד. "זה חומר ספרותי והוא היה מקובל עליה לגמרי. היא היתה עורכת מצוינת לספר".

הוא מספר על ההתאהבות בה. "עד היום אני שואל למה זה קרה. יכולתי להגיד אחרי הפגישה הראשונה אתה, פגשתי אשה מעניינת, שלום ולהתראות, ולא להיות לכוד אליה כמו אחאב ללווייתן. אלה דברים כל כך קדומים ועתיקים שאתה חסר אונים לעומתם. כמו שאבי כותב, אלה דברים שאין להם שיעור".

לאחרונה נבחר ספרה של שלו, "חיי אהבה", לאחד מבין 40 הספרים הטובים של המאה ה-20 על ידי העיתון הגרמני "דר שפיגל". בכלל, שלו היא הסופרת הפופולרית ביותר בגרמניה כיום. איך הוא מסתדר עם ההצלחה שלה? "אני נהנה מהתהילה של צרויה יותר ממה שהיא נהנית מהתהילה של עצמה. אבל הצלחה היא לא מקום בטוח ואני לא נושא את עיני אליו. אני מכיר את התעתוע שבתהילה עוד מהבית".

לא היית רוצה שהספר החדש שלך יצליח?

"אני רוצה שהספר יצליח, אני מנהל דיאלוג בלתי פוסק עם העולם דרך הספרים שלי ואף אחד לא רוצה שהספרים שלו יהיו בחלל ריק. אבל אני לא רוצה להוכיח לעצמי שאני סופר. להיות סופר רב תהילה לא יביא לי לא חיים ארוכים, לא בריאות ולא שלוות נפש. בימי מלחמת סיני, כשפתאום באמצע השנה העבירו אותי לבית הספר ברעננה, הייתי יותר מאושר מאשר אם הייתי זוכה עכשיו בפרס נובל לספרות. אולי אני אומר את זה כי שבעתי גם מהתהילה של אבא שלי וגם מהתהילה של אשתי".

ולא היית רוצה תהילה לעצמך? אתה לא מקנא?

"לא. ההצלחה מעוררת חרדה. צרויה היא אשה חכמה והיא יודעת שזה כקצף על פני המים, כצל חולף. היא מושקעת באמהות הרבה יותר מאשר בספרות. אבל אני, יש לי היתרון להסתכל על זה מבחוץ, בלי חרדות. בכל הכנות. בקט דיבר על האוויר הטרי של הכישלון, החופש שמעניק לך הכישלון לעשות מה שאתה רוצה. צרויה עומדת בזה, אבל זה לא מביא לה גרם אחד של שלוות נפש. ההצלחה שלה תורמת לביטחוני האישי, אפילו הכלכלי. הספר הזה הוא הספר הכי טוב שלי, לא נעלמתי מול ההצלחה של אשתי".

עכשיו, אחרי שהספר הכי אישי שלו יצא לאור, הוא רוצה לפתוח בתהליך גמילה מתשומת לב. הוא חותר אל המקום המוגן, "מקום פנימי שבו אני לא מפריע לעצמי להרגיש בטוח", הוא אומר. "יש בתוכי בפירוש מקום שבו אני גם שלם עם עצמי. מקום של אמונה. אין בו לא רשימות רבי מכר, לא ביקורות, לא תהילה, לא הצלחה ולא כסף, ואפילו לא משפחה ולא אשה. יש בו אדם ששלם עם אלוהיו, כלומר - אדם ששלם עם עצמו, עם משהו פנימי עמוק שנותן לו ביטחון. אלה דברים שאין להם שיעור".

אבא קרא, אמא חוששת

אהרן מגד כבר קרא את הספר של בנו, אבל מעדיף שלא לדבר עליו. "את יכולה להבין לבד שאם אתה אחד מגיבוריו של ספר, זה בוודאי דורש התמודדות".

אמו של מגד, הסופרת אידה צורית, עדיין לא קראה את הספר. "אני מקווה שתאמיני לי, אבל יש לי חשש מפני הספר", היא אומרת. "את הספרים הקודמים שלו קראתי ביום שהגיעו מהדפוס, ובשקיקה רבה, כי אני מאוד מעריכה את כתיבתו. לפעמים אני חוזרת אל משפטים שהוא כותב כי יש בהם דקות ויש בהם לא רק כנות, אלא אמת שהיא מעבר לכנות, ויש רגישות כל כך רבה בכתיבה שלו.

"הפעם איל נתן לנו אמנם שני עותקים מהספר כדי שכל אחד מאתנו יקרא בנפרד, אבל אני עדיין מהססת. מאוד לא רציתי שהוא יחשוף אותנו, העדפתי שישתמש באיזשהי הסוואה. גם ביקשתי לראות את הקטעים שנוגעים לנו, אבל זה כנראה היה לו מאוד קשה להראות לנו. עם זאת מגיעים אלינו כל מיני הדים על הספר והם מאוד אמפתיים".

ספורט Online| גלריה Online| ספרים Online| חדשות Online
תקנון האתר| תמיכה ושירות| ארכיון הארץ| דף הבית
מדריך עכבר העיר| סרטים| קולנוע| מסעדות| מתכונים| הופעות| פעילויות ילדים| הצגות| לילה| מסיבות| מדריך עכבר העיר - סרטים, לילה, מסעדות, הצגות ילדים
מסעדות: בשר, ביסטרו, אוכל יפני, אוכל סיני| מסעדות: דגים, פירות ים, ים תיכוני| מסעדות: בית קפה, מאפיה, חלבי, ארוחות בוקר, מסעדה איטלקית
לוח העיר| שיווק| דרושים| דרושים הייטק| נדל"ן| פרוייקטים חדשים| רכב| בעלי מקצוע| קח תן| מגזין אוטו| מבחני רכב| קידום אתרים| ספרים חדשים בהוצאת שוקן
Israel News| Israeli News| מטאליקה בישראל| האח הגדול 2| בניית אתרים
עכבר עולם| עכבר עולם פראג| עכבר עולם ברלין| מדריך עסקים| ארץ נהדרת 7
רוד סטיוארט בישראל| תחפושות לפורים| רעיונות לתחפושות| אווטאר| אוסקר 2010| פיקסיז בישראל | פסטיבל הג'אז תל אביב| אלטון ג'ון בישראל
כל הזכויות שמורות , "הארץ"   ©   All rights reserved Haaretz