הנובלה החדשה של רונית מטלון, "גלו את פניה", מספרת על "אחת שרוצה לשרוף את הבית של האהוב שלה עם ג'ריקן בנזין"; בשיחה עם עמליה רוזנבלום היא מספרת כיצד רק לאחר כתיבת הנובלה גילתה שזה בדיוק מה שעשתה אמה לפני שנים רבות
רונית מטלון
תצלום: דודו בכר
הנובלה החדשה של רונית מטלון, "גלו את פניה", רואה אור כשש שנים לאחר הרומן האחרון שלה, "שרה, שרה"; הנובלה הקצרה והאינטנסיבית הזאת, שמגוללת כדברי מטלון את סיפורה של "אחת שרוצה לשרוף את הבית של האהוב שלה עם ג'ריקן בנזין", מצייתת, כך נדמה בזמן הקריאה, רק לחוקי החלום. בכל משפט כמעט מתאגדים הטראגי, הקומי, הפתטי, הלירי, הריאליסטי והפנטסטי. כל משפט משמש כשובר גלים ללשונות הרבות שמאפיינות את כתיבתה של מטלון.
ניקח למשל שיחה בין הגיבורה חסרת השם לבין נהגת מונית בשם פאוזיה:
"'מה הסיפור בדיוק?' שאלה, צובעת את שפתיה בחשכה, מול המראה הקטנה במכונית.
?אהבנו בטירוף, ברחנו בטירוף, ובסוף הוא לא בא בגלל המכלול. אני הולכת לשרוף לו, שלא ייצא כאילו כוחותינו שבו בשלום לבסיסם', התוודיתי. ?את צודקת', היא אמרה, שתקה רגע. ?בשביל מה את עושה את כל זה, בשביל מי, אני מתכוונת?' שאלה, בצעה ?פסק זמן' לשניים והושיטה לי חצי.
אכלנו בשקט, אצבעותיי התלכלכו בשוקולד וניגבתי אותן בחשאי על הריפוד. ?אני יכולה להגיד לך שהוא לא שווה את זה, אבל זו תהיה גסות רוח מהסוג הרגיל. אנחנו לא יכולים להיות אחרים ממה שאנחנו באותו רגע. לכי על זה. תשרפי. המטרה מקדשת את הנרצעים', אמרה פאוזיה לאחר הרהור.
?לא הבנתי מה שאת אומרת', הודיתי; ?לא הבנתי אם להיות קורבן זה יותר בנאדם או פחות בנאדם, הרי בסך הכל רציתי ויכולתי לחיות מתחת לעור שלו. לא היה תא אחד בגוף שלו שלא אהבתי'. ?כמה זמן אתם בורחים?' התעניינה פאוזיה. ?זה לא הזמן, זה נפח החיים,' אמרתי" (עמ' 15-16).
יש תחושה שהספר נכתב בפרק זמן קצר ובאינטנסיביות גדולה מאוד.
"הוא נכתב באינטנסיביות עצומה. ובאמת מתוך הרגשה שאני מנסה לפחות להזעיק לעזרתי את כל מה שחלמתי, את כל מה שכתבתי, את כל מה שידעתי אי פעם בשביל הדבר הזה. כן, היתה לי ההרגשה הזאת של ?להזעיק לעזרתי' את הסיפור הזה".
יש תואם בין תחושת האינטנסיביות לבין תחושת החלום שבסיפור. כמו שכותבים חלום בבוקר, כדי שלא ייעלם. משהו בבהילות שעוברת מהטקסט נותן את התחושה של מי שנאבקת על נכונות הזיכרון שלה, של מי שכותבת כדי שלא יגידו לה אחר כך שזה לא היה או לא היה כך.
"אני צריכה לחשוב על מה שאת אומרת, על מה זו הבהילות הזאת שבכתיבה. תראי, היתה לי גיבורה עם ג'ריקן בנזין ביד. הסיפור נפתח בסצינה שהיא שוכבת בשיחים ליד הבית של האהוב שלה ומחזיקה ביד ג'ריקן בנזין. כשסיפור נפתח בג'ריקן בנזין, מה עוד אפשר להגיד? איך לא תהיה בו בהילות? יש ג'ריקן בנזין. מה שאני אומרת זה שרצוי לא לפתוח סיפור עם ג'ריקן בנזין ולשים אחר כך 40 קמ"ש. זה לא בדיוק עובד. הג'ריקן בנזין מחייב את מי שכותב ואת מי שמתהלך איתו בסיפור. ואני לא ידעתי מה יקרה בסיפור, אבל ידעתי שיש מישהי שהולכת עם ג'ריקן בנזין".
מעצם כך שהנובלה כתובה כמו חלום, יש תחושה שהיא מבקשת "להתפרש"; דווקא בהסתרה אפשר לשמוע אותך מבקשת פרשנות, ונדמה לי שאולי את גם מתגרה, אומרת משהו כמו ?בוא נראה אם תצליחו להבין אותי כהלכה'.
"בעצם הראיון הזה את מבקשת ממני לחזור לזירת האסון של הסיפור ולתת עדות שנייה. כי הסיפור הוא זירת האסון הראשונה של העדה הזאת שלי, ועכשיו זו עדות שנייה, שצריכה, או ראוי שהיא תהיה, יותר מוארת. אני מרגישה בטון של הסיפור קריאה, זה נכון. קריאה אפילו במובן המקראי, שקראו לי ושאני רוצה לקרוא. ואני מרגישה בטון של הסיפור צעקה. אני מרגישה את הקריאה ואת הצעקה של הדוברת הזאת. אבל האם הסיפור, בעצם הדברים המעט סתומים שיש בו, יותר מבקש שיקראו אותו או יפרשו אותו? באמת, אני לא יודעת.
"זה נכון להגיד על הסיפור הזה ?כמו בחלום'. במובן מסוים זה היה כמו לתכנן לעצמך את החלום, אם אנחנו מורשים לתכנן לעצמנו את חלומנו או את סיוטנו. תכנון של התת-מודע שלך. במידה רבה כשכתבתי את זה, הרגשתי כמו שלא הרגשתי בשום טקסט אחר שכתבתי מעודי. הרגשתי שהתודעה שלי, או שאני עצמי, מחוברת בשטקר לתת-מודע ואני פשוט מצטטת אותו.
"ובאמת היתה לי לפעמים הרגשה בכתיבה של מישהו ששומע קולות. באמת, בלי שום הרואיות או מיסטיפיקציה. ואני באמת חושבת שכתיבה ממקום ראוי מתרחשת מ'הכאן ועכשיו' של מערכת העצבים שלך כלפי עצמך וכלפי העולם. אם היא נעשית באמת ממקום כזה, היא נעשית בתדרים שונים, וזה היה התדר של הנובלה הזאת.
"יש דברים, והסיפור הזה הוא אחד מהם, שאפשר להגיד אותם ולחשוב אותם ולהרגיש אותם רק מהאמצע. אין להם פרולוג ואין להם הקדמות. אני מרגישה שהסיפור הזה הוא כזה אחד, שהוא מהאמצע של האמצע של כל מיני דברים".
נכון, מצד אחד ישנה המיידיות הזאת, החיבור לשטקר. אבל מצד שני יש משהו שמתחיל מהסוף, והדבר הזה הוא האהבה. אני מרגישה בנובלה הזאת משהו שהרגשתי גם לגבי סיפור שפירסמת במוסף "הארץ, ספרים" בערב פסח האחרון, וזה שאת מאמינה שאת האהבה עצמה אפשר לכתוב רק מהסוף הכואב שלה. ונדמה לי שבנובלה הזאת יש ממש התרעמות על כל מי שמנסה בכלל לשאול או לברר את ה"למה" של האהבה. כאילו האהבה היא טראומה, שאי אפשר לדבר בה ואי אפשר לתאר אותה, ולכן הכתיבה יכולה רק לתאר את הסוף שלה, את סוף האהבה.
"אולי מעשה הכתיבה הוא עצמו מעשה קו-הקץ. הכתיבה עצמה היא סוף של משהו. אני לא יודעת אם זה אומר בהכרח שאי אפשר לספר על האהבה עצמה. ואני רוצה להגיד משהו חשוב על המלה ?אהבה'. שה'אהבה' בעיני היא שם משפחה, לא שם פרטי. היא ארגון גג של המון ארגונים שחברו להם יחדיו.
"הסיפור הזה הוא בעצם גם סוג של מחשבה על מהי אהבה ויש בו גם הרבה שיחות הגותיות על מהי אהבה, לא כולן רציניות. את קוראת לזה טראומה. אני מניחה שיש בסיפור הזה יסוד עז של טראומה או סיוט אבל אני הייתי קוראת לזה - בין השאר בגלל שאני לא אוהבת ז'רגון פסיכולוגי או פסיכולוגיסטי כי הוא יותר מעמעם מאשר מסביר, ונדמה לנו שאנחנו מבינים משהו שאנחנו לא מבינים בכלל - אני הייתי רוצה לקרוא לזה סדק.
"אני מדברת על הרגע הזה בחייו של אדם, שבאישיותו, בתפיסת העצמי שלו, בזיקה שהוא יוצר בין העצמי לבין העולם, נוצר סדק עמוק. והסדק הזה טורף את כל הסדרים הפנימיים, בעיקר את הלשונות הפנימיות שנטבעו בנו במשך שנים. טורף אותן ומסכסך אותן זו בזו. משום שהמשמעות של הסדק העמוק היא להיות פעור. ולהיות פעור לא רק לזה שאוהבים אותו, לנמען של האהבה הזאת, אלא להיות פעור בכלל.
"ומה שיוצא הרבה פעמים, וגם בסיפור הזה, שהצד השני של להיות פעור זה להיות אטום. להיות פעור עד הסוף זה להיות אטום עד הסוף למציאות. ואחד הדברים שהגיבורה שלי, שאין לה שם דרך אגב, עוסקת בהם זה להיות פעורה עד הסוף ואטומה עד הסוף וכל מה שפותח אותה סוגר אותה".
את חוזרת על זה שלגיבורה שלך אין שם, אבל אני חושבת שאולי אגב כך את מנסה לחוג סביב משהו יסודי בנובלה הזאת, כי בכך שאין לה שם אפשר למצוא אולי שוב את הבקשה שלך לקבל פרשנות; אולי הסתרת השם הופכת לאקט חושפני, כי נשאלת השאלה: מי היא הגיבורה?
"מה את שואלת אותי?"
יש לך פרסונה מסוימת ומעמד, אנשים מחכים לקרוא את מה שאת עומדת להוציא, ובנוסף את כותבת הפעם בסגנון שהוא לא הסגנון הרגיל שלך, דבר שימשוך עוד יותר תשומת לב... האם את מוכנה לחשיפה הזאת?
"אם אני לא מוכנה לחשיפה אז בשביל מה לכתוב? אבל אני לא מדברת על חשיפה במובן העיתונאי של המלה. זה לא מעניין אותי. אם אני עסוקה בחשבונות קמעונאיים בזמן הכתיבה אז זה לא כתיבה, זה משהו אחר. בזמן הכתיבה יש אני ויש המלים. אם היד שלי עסוקה בלכוון את התרמוסטט של דרגת החשיפה אני במקום אחר מאשר בדבר עצמו.
"אני מאמינה שבמצב של כתיבה, לפעמים, בדרגות משתנות, אדם רוצה לבדוק את קצה הצוק שעליו הוא עומד. לפעמים ישנה ההרפתקה הזאת, ההסתכנות של ללכת עד קצה הצוק. לא הסתכנות במובן של ?מה יגידו ומה יגלו' אלא במובן של כמה רחוק אפשר ללכת עם החוויה ועם הלשון. כמה אני יכול, מה הכוח של עצמי, איך אפשר באיזשהו אופן לדייק עם הלשון את מה שאין לדייק אותו, והוא אותה חוויה נוראה ועצומה של סבל.
"כשכתבתי את הסיפור הזה לא יכולתי לעשות ריאליזם. לכתוב כתיבה ריאליסטית. סגנון ספרותי או ז'אנר הם לא מחלצות שהכותב לובש אותן, אלא משהו שנובע מהגרעין הפנימי של הסופר. ובסיפור הזה הרגשתי שהניסיונות שלי לעשות ריאליזם על החוויה הזאת של סוף האהבה, על הסדק, הם נואלים, הם שקרניים, ולדבר הזה נחוץ כלי אחר. הרגשתי שהריאליזם מתפורר לי בין הידיים, כי בדבר הזה שאני מדברת עליו, ברציונל הבלתי-רציונלי של האהבה, נעלמה הגיאומטריה של הסיבתיות. אין ריאליזם בלי גיאומטריה של סיבתיות ולכן לא יכולתי לעשות ריאליזם. לכן, החשיפה או דרגת החשיפה, הכל נבע מזה, הכל הכתיב את זה. עניתי לך?"
*
השיחה של המספרת והגיבורה של הנובלה עם פאוזיה, נהגת המונית, ממשיכה כך:
"היא הציתה סיגריה, שאפה שלוש שאיפות עמוקות ונשפה את העשן בפניי; ?מוזר איך הדברים האלה קורים. אהב אותי פעם מישהו שמת, מתי בעצמי בשביל מישהו שחי ונשארתי עם העונש על ההגזמה. עכשיו גם העונש נהיה הגזמה. הוא מחוץ לי, לא ממש אצלי. זה העניין עם הדברים האלה, שהאהבה היא הזרוע שמושטת לך מהעולם ועוקרת אותך מתוכו', חשבה רגע; ?באיזה ארון הוא נמצא, מה המכלול?'
?אישיות ציבורית וסמכות מוסרית,' אמרתי. היא שרקה חרישית; ?הלכת על הכסף הגדול, עיוני. איזה ארגון שלח אותך?'" (עמ' 16).
יש קטעים שלמים שבהם הכתיבה כביכול אסוציאטיבית אבל יחד עם זה יש מוסיקליות מאוד מדויקת. מרגישים שאת מחזיקה במושכות. עד כמה הסיפור הזה נכתב מתוך שליטה?
"מה שנראה כאסוציאטיביות חסרת משמעת הוא כמובן לא אסוציאטיביות חסרת משמעת. הוא מתחיל עם אסוציאציה אבל הוא לא נשאר בזרם הבלתי-מבוקר של האסוציאציה. אני מקווה שיש איזו משמעת ויש איזו מחויבות לסיפור ולמהלך של הסיפור, ואני מרגישה את המחויבות הזאת מאוד חזק בזמן הכתיבה, ולכן בבקשה שהאסוציאציה לפעמים תסתדר בשלשות. זה לא שהיא יכולה להתנהג כמו שהיא רוצה, ויש גם רגעים נורא מסוכנים בכתיבה, כשמישהו נורא מתאהב באסוציאציות של עצמו. אז אני מקווה שאני מכירה אותם. ובאמת, קטעים שלמים בסיפור, סצינות שלמות, נהגו בראשי כשהלכתי לים. כל יום מחדש הגיתי".
"אבל מה שמצחיק הוא שלפני כמה שבועות הייתי במטבח של גיסתי, עם שתי האחייניות המאוד מתוקות שלי, ואחת מהן שאלה אותי, ?רונית, יש לך ספר חדש?' ואני אמרתי, ?כן, יוצא משהו. לא הרבה עמודים, אבל משהו'. הן שאלו אותי על מה הספר, אז אמרתי ?הספר הוא על אחת שרוצה לשרוף את הבית של האהוב שלה עם ג'ריקן בנזין'. ואז גיסתי ושתי האחייניות שלי מתחילות לצחוק, וזה צחוק כזה של רווחה ועונג מהמעשה הנועז. אבל אני מרגישה שבצחוק שלהן יש עוד שכבה אחת, ואני אומרת, ?למה מה?' והן אומרות ?את לא יודעת?'. ואני אומרת ?לא', ואז הן אומרות ?מה את לא מכירה את הסיפור?'. מה מתברר? שאמא שלי, עליה השלום, כשגילתה שלאבא שלי היה איזשהו סיפור, רדפה אחריו עם ג'ריקן בנזין.
"אז אני לא יודעת אם הכרתי אי פעם את הסיפור הזה, אולי הכרתי ושכחתי, או שאולי ניחשתי אותו. אבל מה שאני מנסה להגיד, זה שבגיאומטריה של הסיבתיות שלי היה כנראה פעם איזה ג'ריקן בנזין".
לאמא שלך היה ג'ריקן בנזין, אבל לך יש את הסיפור.
"הסיפור הוא הג'ריקן. הסיפור הוא הג'ריקן".
ובשני המקרים האשה מביאה את הבעירה על ביתה או על עצמה.
"בוודאי, זה המחבל המתאבד. בסיפור שלי אף אחד לא נפגע חוץ מהגיבורה שלי. מי נפגע שם, מי? הכל עומד על תילו: בית המשפט, הבורגנות, הבית של הבורגנות, המטרה, האיכר החכם, האנסים. אף אחד לא נפגע או לוקח על עצמו את הצלב המפוקפק והדו-משמעי של הסבל - חוץ מאשר הגיבורה שלי. הבית לא נשרף בסוף. עושים בו וודו, נותנים בו סימנים, אבל הוא לא נשרף. ומי שבסוף אוכלת את הטקסט שלה שוב ושוב - וזה מאוד קשה ללעוס נייר - זו הגיבורה שלי.
"פאוזיה אומרת לה בהתחלה שהיא שילמה את המחיר על ההגזמה. זה המחיר על ההגזמה. על ההגזמה ההכרחית של הקיום. זה התשלום על ההגזמה ההכרחית של הקיום שקוראים לה אהבה. התשלום על הצורה המוגזמת של הקיום שקוראים לה אהבה".
<<
