טל ניצן היא משוררת, מבכירות המתרגמים מספרדית ועורכת סדרת "לטינו" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לאחרונה ראו אור ספר שיריה השני, "ערב רגיל" (עם עובד); תרגומה לשירי "טרילסה" מאת המשורר הפרואני ססאר ואייחו (אבן חושן), ועיבוד של "דון קיחוטה" לנוער (הקיבוץ המאוחד), הראשון בעברית מאז גירסת ביאליק מ-1912. אליה שלחנו את השאלון
איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
בילדותי נסעתי עם משפחתי לקולומביה. הורי הכינו מראש ארגז קרטון מלא ספרים, שהיה אמור להספיק לנו, הילדים, לשנתיים. חודש החזקתי מעמד בדיאטה הסגפנית הזאת ואז, בקריז לספרים, מצאתי את הארגז המוסתר, פרצתי אותו וחיסלתי בשבוע אספקה לשנתיים. מהבולמוס ההוא נשארו בזיכרוני בעיקר הספרים של אריך קסטנר, ויותר מכולם נקשרתי לפצפונת. עד היום אני מתרגשת מהסצינה שבה היא מתרתחת על המורה של אנטון: "ויודע אדוני, מי עובד? אנטון עובד. גם את זאת לא ידעת, כמובן! מה אתה כן יודע, בעצם?"
עם איזה סופרת או סופר, משורר או משוררת, שאינם עוד בחיים, היית מבלה ערב בבית קפה?
עם ססאר ואייחו כמובן, למרות שהוא כבר הוזמן לקפה במדור הזה. אבל הייתי מזמינה אותו לארוחה של חמש מנות, את המשורר הזה שסבל מעוני ומרעב, שכתב: "קבתי ריקה, מעי ריקים,/ המצוקה מוציאה אותי מבין שני שלי,/ אחוז במקלון מחפת חלצתי.// אבן לשבת עליה,/ לא תנתן לי עכשו?"
איזו שורה של משורר/ת אחר/ת היית רוצה לכתוב בעצמך?
רבות מהן זכיתי לכתוב, מחדש, בעברית. נכון להיום, שתיים הייתי רוצה לכתוב: "כל כך רחוק לבקש. כל כך קרוב לדעת שאין" של אלחנדרה פיסארניק. ושוב ואייחו, ב"טרילסה": "ואם כך נחטף בפרצוף/ את האבסורד,/ נתכסה בזהב החסר-כל,/ ונדגר על הכנף שטרם נולדה/ מן הלילה."
מהו השיר העברי האהוב עליך?
בדרך כלל זה יהיה שיר של דליה רביקוביץ' או של נורית זרחי. או של יאיר הורביץ. רגע של יופי צרוף בשירה העברית מתגלם, בעיני, בשיר "לאהבתי, כשתשכים" של הורביץ, שמסתיים כך: "...באיים ערב/ עובר שקט שקט. האדמה,/ פנים מפקירה ומשב רוחות יצנן באויר צלול לאהבתי, כשתשכים."
איך מסתדרת המשוררת עם המתרגמת?
כמו זוג נשוי סימביוטי, קצת פסיכוטי, שמתקוטט ו"צריך אוויר" לפעמים, אבל לא יכול להיפרד.
איזה מספרי הפרוזה שתירגמת הוא היקר ביותר ללבך?
"התמימים הקדושים" של הספרדי מיגל דליבס. הספר הדק הזה מורכב משישה משפטים בלבד, כל משפט פרק, אבל ניחן בעוצמה של טרגדיה קלאסית. זה סיפור על עושק ואכזריות בימי הדיקטטורה של פרנקו שרלוונטי לגמרי גם לחברה שלנו, הדורסת באטימות את כל "התמימים הקדושים" שבתוכה ולצדה.
לו היית כותבת היום אוטוביוגרפיה, באילו מלים היא היתה נפתחת?
"הנימפה כורעת בחן בפארק, לא רחוק מהמזרקה. עיניה הריקות מאישונים עשויות שיש שחור. כולה שיש שחור. ברגע שלא מסתכלים עלי אני טומנת בין כפות רגליה את הכריך האימתני שצריך לגמור בלי להשאיר אף פירור".
<<
