נוקטורנו בצ'ילה, מאת רוברטו בולניו, תירגמה מספרדית טל ניצן, הוצאת עם עובד, 2006, 147 עמודים
רוברטו בולניו
הכומר סבסטיאן אורוטיה, גיבור הרומאן הקטן-גדול "נוקטורנו בצ'ילה", נשלח מצ'ילה לאירופה כדי לעמוד על הבעיות של כנסיותיה העתיקות ביבשת-האם. ומה הוא מגלה? שצרתם הגדולה של עוגני האמונה ומופתי היופי אינה מיעוט המאמינים הפוקדים אותם, או הצורך לחדש דבר או שניים בדוגמה הנוצרית, אלא עניין ארצי שבארציים: יפי הכנסיות, שלמותן ועתידן נמצאים בסכנה בשל היונים הרבות הנוהגות לעופף מעליהן ולשחרר בתוך כך את מה שהטבע מכתיב להן לשחרר: לשלשת.
אבל לא אלמנה היא הכנסייה. אורוטיה מגלה שברוב רובן של הכנסיות עומדים מגיני האמונה ולוחמים את מלחמת הקודש. הכמרים רכשו לעצמם ידע וציוד של בזיירים, ובעיקר את ציפורי הטרף עצמן. בזים נאמנים עומדים מול היונים המאיימות על העולם הנוצרי הישן והטוב. הכל בסדר. טוב, כמעט בסדר, שכן בדרך כלל אין חיילי הנצרות המכונפים הללו מגלים שיקול דעת אמוני משוכלל. הם משמידים לא רק את היונים המזיקות, אלא שפע ציפורים תמימות. באחד המקומות הנידחים יותר ביבשת הקתולית יש כומר אחד שסבור ששפיכות דמים שנועדה להגן על מבנים, יפים ככל שיהיו, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות נוצרית ראויה, אבל הוא במיעוט וקולו אינו נשמע.
אל יקל הקורא בחשיבות המשימה שהוטלה על אורוטיה. הכומר אורוטיה, מבקר ספרות אידיאליסט ומשכיל המטפח את רגישויותיו ואת נפשו המעודנת, בא מצ'ילה, שגם בה עומדים בזים ומגינים על חומות האמונה, האמונה הפוליטית הנכונה, זו שסילקה את השמאל מהשלטון והחליפה אותו במשטר צבאי נצי ביותר (הקוראים מוזמנים להרגיש חופשיים להחליף נצים בבזים או להפך). גם שם, בצ'ילה של 1973, עפים להם שבבים לאלפים תוך כדי עבודת הגרזן ההכרחית לשם גילופה של אומה בריאה. גם שם אין לו למשכיל אלא לענג את נפשו. למשל, בקריאה שיטתית של הספרות היוונית הקלאסית.
"נוקטורנו בצ'ילה" אינו אלגוריה פוליטית בלבד, כפי שאין הוא רק רומאן מפתח המתפענח כולו לפי המציאות הצ'יליאנית של ראשית ימי משטר הגנרלים בראשות אוגוסטו פינושה. "נוקטורנו בצ'ילה" הוא יותר מכך: הוא קלאסיקה מודרנית. בולניו, שנולד ב-1953 ומת במחלת כבד ב-2003, גדל בצ'ילה ובמקסיקו, נקלע לסערת 1973 בצ'ילה וישב בכלא, גלה לספרד והיה למשורר. הוא השתקע בברצלונה ופתח חנות לדברי הלבשה. ואז החל להפיק פרוזה עשירה, סוחפת, יפה להפליא, בעלת מוסיקה פנימית מובהקת. בתוך שנים מעטות פירסם תשעה רומאנים ושני קובצי סיפורים שקנו לו מקום חשוב ומיוחד בספרות בשפה הספרדית, עשו אותו למושא הערצה והעלו אותו למדרגת כוכב. בולניו מת בטרם עת, כשכבר היה ברור שיצירתו של המטאור הספרותי תיקרא, תנותח, תמופה, תתורגם ותגיע ללבותיהם של אלפי ואלפי קוראים.
וכך, הקורא הנסחף עם "נוקטורנו בצ'ילה", הכתוב בנשימה אחת, ללא הפסקות, נבלע לא רק בעולם הספציפי של צ'ילה המתהווה לפי רצונם של שליטיה העריצים, אלא במסכת סיפורית מפתיעה הנוגעת בשורה ארוכה של עניינים. בולניו אורג בדיה לאנקדוטה וסיפור מעשה לתמונת דמיון. הוא תוקף שאלות אוניוורסליות, שיש להן חשיבות ודאית לאדם החי בימינו, לאינטלקטואל ולאמן הפועל בראשית המאה ה-21, לאחר המאה העשרים הרצחנית, שאנו ממאנים להביאה לכלל סיום. ברומאן יש משחק רב-ממדי על יסוד שמו: צ'ילה האפלה, אפלת צ'ילה, מוסיקת לילה בצ'ילה, יופי ואימה, גלוי וסמוי, צ'ילה העוטה מסכת לילה ועוד ועוד.
הדברים מתבררים במעגלי הסיפורים: מה תפקידו של יוצר? מה האחריות המוסרית של אדם במשטר של עריצות ודיכוי? מה הקשר בין חומרי הגלם של היצירה לתוצאה הסופית? מה משמעות חירותו של הסופר? מה היחס בין "לעשות את-" ו"לדבר על-"? מה תפקידה של הביקורת (ולא רק באמנות)? כיצד עלינו להביט אל הדורות שלפנינו, אל מושאי ההערצה התרבותיים, הלאומיים? מה הם הקווים האדומים שאין לחצות? האם ישנם קווים אדומים?
גיבור הרומאן מתגלגל לתת שיעורים בתורה המרקסיסטית בעצם ימי המשטר הימני השולט בצ'ילה ביד ברזל. ומי הם תלמידיו? לא פחות ולא יותר מאשר אנשי החונטה עצמם, שרוצים לפתח את מה ששירותי מודיעין מכנים בשם "תוד"א" (תודעת אויב), וגם אולי למצוא מפתח ללבה או לגופה של איזו אידיאולוגית מהשמאל הקיצוני. האם ללמד אותם? מה ההשלכות? מה יגידו עליו? אורוטיה שואל את עצמו, בלי להתענות, שואל את עצמו ברמה המעשית הפשוטה. ותשובתו של בולניו? בארץ המידרדרת לפאשיזם, לאיש לא אכפת אם אתה משתף פעולה פה ושם, והמידע על המרקסיזם - הרי גם הוא ראוי להילמד וכל תלמיד ראוי לטוב במורים.
כששתי דמויות אפלות (ששמותיהן, בהיפוך אותיות, הם "פחד" ו"שנאה") פונות אליו לגייס אותו למשימה לא ברורה בשביל גורם לא ברור - כיצד עליו לנהוג? בסופו של דבר הם בוודאי עובדים בשביל המשטר, ואם הם יודעים עליו הכל, האם יש טעם לסרב? העסק ממילא נראה לא מזיק. ואולי הוא אכן לא מזיק? הרי את התמונה הגדולה אין אנו רואים לעולם. וכמה יפה שבצ'ילה, הנאלצת לחיות עם עוצר לילה, פועמת בכל זאת רוח של תרבות. הנה מוצאים להם האינטלקטואלים פתרון נאה, לא אלים: לנהל סלון ספרותי בבית מבודד, משעות הערב עד למחרת בבוקר. ומה קורה במרתף? זה כבר עניין אחר, שעתיד להתגלות מאוחר מדי.
על פי "נוקטורנו בצ'ילה", היוצר הוא אדם אחד, לא פחות ולא יותר. אין לו אחריות גדולה יותר כפי שאין הוא פטור מאחריות. המוסר הוא של כולנו, אגד משותף ומחייב. בולניו סבור שהשאלה אינה אם להיות יונה או נץ. החובה המוטלת עליך היא לעשות את שלך. ואם אתה סופר-אמן, חובתך לחפש סימנים למשמעות ולרקום מהם יצירה. כשאורוטיה נאלץ לעמוד מול האמת הנוראה בדבר קיומו של מרתף עינויים שהוא לא ידע עליו אף כי היה פעמים רבות במקום שהתנהלה הזוועה, הוא אינו רוצה לראות את המקום. "כך נעשית הספרות בצ'ילה", אומרת לו הדמות שמולו. לאחר מכן הוא חושב ואומר לעצמו: "כך נעשית ספרות. או מה שאנו, כדי לא ליפול לביוב, מכנים בשם ספרות". לא יונים ולא נצים יעשו ספרות. אולי רק עורבים נדירים ויוצאי דופן. כמו רוברטו בולניו, שהיה עורב אמיץ, חופשי וחכם, שלא בחל בחיטוט בערימות האשפה של העולם, וגם ידע לתת קולו בשיר.
<<
