ספרו האוטוביוגרפי של איל מגד, "ארץ אשה", צובר כוח דווקא ברגעים שבהם הוא פורץ את התבנית המוכנה מראש שהופכת את כל הרגעים בחייו להשתקפויות של רגע אחד, הרגע הראשוני של האם העוזבת
ארץ אשה איל מגד. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 333 עמ', לא צוין מחיר
בספרו האוטוביוגרפי "ארץ אשה", מבקש הסופר איל מגד לבוא אל ההתחלה ולבדוק מה חקוק שם, להיות ארכיאולוג של עצמו. אך "העצמי" אצל מגד, כמו באוטוביוגרפיה של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", כרוך תמיד
איל מגד. ולמטה עם אביו אהרן מגד
תצלום: אלכס ליבק
ב"כללי" ורואה אותו כהשתקפות של עצמו. לא האדם הוא תבנית נוף מולדתו - אצל מגד, כמו אצל עוז, זה תמיד להיפך.
הדפים הראשונים בספר יפים במיוחד, כי כולם פתוחים וכולם שואלים: "השאלה שאני שואל היא מוגדרת להפליא: איך הגענו משם? איך הגענו, אבי ואני, מהקיבוץ בחזרה העירה. להתחיל למלא את החלל משם". ומגד פונה אל גרסת אביו, הסופר אהרון מגד, ומבקש ממנו לכתוב עבורו את קורותיהם בנסיעה שבה עזבו שניהם את הקיבוץ וחזרו לתל אביב.
אבל עד מהרה השאלות של מגד, שאותן הוא מפנה לאביו אבל בעיקר לעצמו, מתחלפות בתשובות - החללים מתמלאים במלים. הדחף לספר, להסביר לאחור, למלל את מה שאין לו מלים, הוא אולי הדחף העיקרי של הספר. אך היחס בין הריק למלא נוטה שוב ושוב אל עבר המלא והמילולי, אל ההסבר הבלעדי בדמות האם העוזבת - האם שנעדרה כמה חודשים מחייו של מגד, כאשר היה בן פחות משנתיים, ונותר עם אביו בקיבוץ שדות ים.
באופן מוצהר, מגד מבקש את המקומות החלולים, את הפתחים, וכותב כי "הידיים הריקות הן הידיים המלאות, כי רק הידיים הריקות יוכלו להתמלא". אבל מהר, אולי מהר מדי, הוא שב וממלא את הידיים, מאמץ סיפור אחד שבו הוא ילד שננטש.
הפרדיגמה המרכזית לסיפור חייו מופיעה כבר בכותרת הספר: "ארץ אשה". מגד מציב את צמד
המלים הזה כאנלוגיה בסיסית, "טבעית" כמעט, בין הארץ לאשה, שהיא האם והמאהבת, זו שאינה ניתנת לו. במקומות האלה מגד עסוק בהצבת תבנית מוכנה מעל החיים, תבנית הפועלת כמכבש והופכת את כל הרגעים להשתקפויות של רגע אחד, רגע ראשון של אם עוזבת. כך ילדותו בתל אביב של שנות ה-50 מצטיירת כתקופה של חרדה מתמדת מהישארות לבד בלילה כשהוריו יוצאים לבילוייהם. אותה היעדרות לילית היא כמובן חזרה על ההיעדרות הראשונית, הלא מנוחמת. גם שנים אחר כך, פרידה מאוחרת מאהובתו נצבעת בצבעי העבר והשפעתה הקשה עליו מובנת רק על ידם: "לא יכולתי לתאר לעצמי שהגאולה שבאה לי באמצעותה תהפוך לנפילה תלולה; שכיוון ההידרדרות יהיה חזרה ל-1950, לגיל שבין שנה לשנתיים, שבו האובדן שחוויתי נחרט בעומק הנפש".
גם אם השבר הפרטי עומד במרכז, כבר מלכתחילה הפרדיגמה "ארץ - אשה" היא בעלת השתמעות לאומית, ומגד מקביל בין "ההיסטוריה הפרטית שלו" וההכחשה שהתלוותה אליה, למחיקת קיסריה הערבית ב-1948, המגורשת מן המפה ומן הזיכרון. האנלוגיה הזאת היא בוודאי אחת הסיבות להכרזה על הכריכה, כי הספר משרטט "קווי מתאר לזהות ישראלית". גם אם מגד מבצע כאן שינוי בעמדה הפוליטית המוצהרת שלו, ומכיר בסבל הפלסטיני ובגירוש הכפריים הערבים, הוא אינו נזהר מלייצר אנלוגיות שבהן הוא תופס את המרכז. אפשר להכיר בכאב שחווה איל מגד ובכל זאת לראות שהאנלוגיה הזאת צורמת.
מול אי-הנוחות המתעוררת עם האנלוגיה, עולה ברומן מהר מאוד קול נוסף, שקשה שלא לזהותו כקולה של אשתו של מגד, הסופרת צרויה שלו. והקול הזה כמו מדבר בשבילנו, מדברר את אי-הנחת מתיאור הילדות: "מה השיגעון הזה עם קיסריה, את שואלת. בגילך להתעסק עם הפרשה הפרהיסטורית הזאת, זה לא מוגזם? בייחוד מקוממת המטאפורה שבה בחרת לניתוק מאמא שלך לכמה חודשים - הכחדת קיסריה הערבית. כשעל מה בסך הכל מדובר? אנשים עברו דברים יותר קשים. קצת קנה מידה לא יזיק". הקול הנשי ברומן עומד כבלם לפאתוס ולרחמים העצמיים, אבל מגד הוא שמביא אותו אליו כדי לפתוח את הסיפור האישי החתום באבן. כאן אפשר לבחור אם להיות קוראים תמימים או מתוחכמים: כי כאשר מגד מזמן את קול אשתו, קולה של הסופרת והעורכת, הוא מבטח את הסיפור שלו מפני ביקורת. הוא הופך לראשון שמשמיע אותה.
מגד מספר סיפור ילדות שבבסיסו טראומה, אך ברובו זהו סיפור מעובד מדי, סיפור שנדמה שכבר סיפר אותו לעצמו פעמים רבות. הטיול אל העבר נדמה לא פעם כטיול חוזר בלוויית קוראים, היות שנערך במחוזות שמגד כבר סימן אותם כנראטיב עצמי אחדותי. אבל בעוד הילדות נקראת כסיפור "מסופר מדי", דווקא בתיאור חייו כבוגר, נוגע מגד בבשר החשוף, והכאב אינו מתווך אלא נוכח ממש. עוצמת האירועים המאוחרים גוברת על תיאור מאורעות הילדות. הגיבור המבוגר, המתאר הרס עצמי, פרידה ובדידות, מביא את ריח הדם הטרי. שם הוא מצדיק את המוטו של דוסטויבסקי שקבע בפתח הספר: "עם אהבה, גם בלי אושר אפשר לחיות".
על אף שמגד מבין את המאוחר על פי המוקדם, לא מוכרחים לאמץ את הסבריו. האהבה שאותה הוא חווה כמבוגר הופכת למרכז רב-כוח ולא רק לחזרה על יחסיו עם אמו. כך, למשל, כשמתאר מגד את שיברונו אחרי שבת זוגו נפרדה ממנו; הוא יושב עם בתו בת השש בבית קפה ומנסה להחזיק מעמד, אף שהוא יודע שהשפעת כדור ההרגעה עומדת לפוג. ודווקא שם הוא דובר אמת. דווקא שם הוא נותן לאהבה את אשר לאהבה. תיאור האב המנסה, ללא הצלחה, להסוות את ההתפרקות שלו מבתו, הוא תיאור חי הרבה יותר מארכיאולוגיית העבר.
ברגעים האלה, שבהם מגד מפסיק לדרוש מקוראיו לאהוב אותו או להזדהות עם כאביו, הסיפור שלו צובר כוח; לא בקיסריה הערבית המחוקה ולא בקיסריה היהודית שהיתה לקיבוץ שדות ים טמון הסיפור האמיתי שהוא מספר: רק כשהוא מניח לעצמו להתגלות כלא-אהוב, אפילו לא ראוי לרחמים או לנדיבות, הוא מספר את האמת. וזוהי לא בהכרח האמת הביוגרפית, אלא האמת הנפשית ששרויה מתחת למגדלי המלים, מוקדמת אפילו לסיפור הראשון של הנסיעה מקיסריה לתל אביב. זהו אולי הבכי הבלתי נשלט שמגד חוזר אליו בתחילת הרומן - הבכי שהופיע בסיפור קצר של האב בשם זה - והפך לירושת הבן.
יערה שחורי מלמדת וכותבת עבודת מאסטר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב
<<
