בני מר (יליד 1971) הוא סופר ("רוב הלילות"), מתרגם מיידיש ומצרפתית, תלמיד החוג ליידיש באוניברסיטה העברית וגם עורך במדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". בימים אלה ראה אור כתב עת חדש בעריכתו, "דווקא", המוקדש ליידיש ולמחקר הספרות והאמנות שנוצרו בה, כתב עת שהוא אחד משיאי ההתחדשות המרתקת של היידיש בישראל בשנים האחרונות
איזו דמות בספרות היידיש השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
יאש, בן דמותו של המשורר יעקב גלאטשטיין (1895-1971), שפרק מתוך ספרו "כשיאש הגיע" (בתרגום דן מירון) מתפרסם ב"דווקא". בספר הראשון בטרילוגיה שלא הושלמה, "כשיאש נסע", הרגשתי כאילו אני חוזר אתו לפולין מולדתו, להיפרד מאמו הנוטה למות. זו פרידה ממשית וסמלית משפת אם, ומפגש חדש עם הישן. תמיד רציתי למצוא דרך פלאית לחזור לשם (אולי מפני שאפשר לחזור לכאן אחר כך).
עם איזה סופר יידיש היית יוצא לבלות ערב בבית קפה?
לו הקדמתי להיוולד בעשר שנים אולי הייתי מספיק עוד לראות את איציק מאנגר (1901-1969) יושב ב"כסית" וממשיך לשיר בלדות למלכה'לה וושתי. החברים מ"כסית", שהיו עסוקים בניסויים המודרניסטיים שלהם, לא העריכו כל כך את השירה הזאת, הממשיכה במסורת היידיש הפשוטה והתמימה לכאורה. במיוחד הייתי רוצה להקשיב לו שר על טווס הזהב, המחפש את יום-אתמול ברחבי העולם, ומוצא לבסוף את אלמנתו.
מהו כתב העת האהוב עליך בארץ, מלבד "דווקא"?
"חוליות", דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית, הוא כתב עת חשוב ורציני, שעורך ד"ר שלום לוריא. הוצאתו לאור, כשלעצמה, היא בבחינת נס היסטורי ותרבותי. קשה לי לקרוא את "מצד שני" הרדיקלי, שעורכת יסמין הלוי, אבל האינפורמציה האלטרנטיבית שבו חשובה ופוקחת עיניים. ואחרון אחרון חביב, "הו!", כתב העת הספרותי שעורך דורי מנור (וגם אני משתתף בו).
מהו המשפט היפה ביותר בעיניך בגיליון החדש של "דווקא"?
"היתה בי מין מסירות, שקשה להסביר אותה; זה היה חוב פנימי שלי, שאף אחד לא דרש ממני, להורים שלי ולחברים שלהם ולכל האנשים המקסימים האלה (...) שהיו אנשי העולם, עם אהבת החיים למרות הכל" (מתוך ראיון עם חוה אלברשטיין על היידיש ועל העברית; בעיני זה הקרדו של כתב העת).
מהו הביטוי היפה ביותר ביידיש בעיניך ולמה?
"לאכן מיט יאשטשערקעס"; התרגום המילולי הוא "לצחוק עם לטאות", והכוונה לצחוק בדמעות. אינני יודע מדוע דווקא לטאות, אבל הביטוי הזה מסמל היטב את היידיש. גם היא, כמו הלטאה, חיה סתגלנית וסבלנית, וגם היא צוחקת ובוכה בעת ובעונה אחת.
מי הכי חשוב לך שיקרא את הגיליון הנוכחי ולמה?
מישהו מ"הקשת הדמוקרטית המזרחית". כתב העת הזה מכוון לא רק לאשכנזים, אלא לכל מי שמגלה פתיחות לאחר. "דווקא" רוצה להצטרף לרב-שיח התרבותי שאפשר לשמוע בישראל בזמן האחרון, לא מעט בזכות המהפכה המזרחית. כדאי שכל הקולות שהושתקו בעבר יגיעו להרמוניה ביניהם, ולא ישתיקו זה את זה.
מי אתה הכי מצטער שלא יוכל לקרוא את הגיליון?
בינם הלר, או משורר אחר מאלה שבאו לישראל וחשבו שהיידיש תיקבר אתם. בסרט "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר" צילמו חוה אלברשטיין ונדב לויתן, ממש ברגע האחרון, כמה מהמשוררים הזקנים והנהדרים האלה. בשיר "מיין שוועסטער חיה" כתב הלר על חיה אחותו, שנרצחה בת עשר בטרבלינקה, ורק הוא נותר לזכור אותה: "שירי ביידיש בוודאי יגיע / מכאן, בעת קשה ומחרידה, / היישר לימין האל שברקיע, / שבו תשב בתו היחידה" (התרגום שלי). הייתי רוצה לנחם אותם, שמשהו יישאר מכל עמלם.
לו היית כותב היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
"מי שיכול להציל את נפשו ברח מסדום הנהפכת, אבל אני הסתכלתי לאחור".
<<
