יש דברים שמוכרחים לעשות בכל יום. רוב האוכלוסייה מתעוררת בבוקר, עם צלצול שעון או בלעדיו. לכן כדאי שהבוקר יהיה טוב, ועוד יותר מכך - שתהיה מוסיקה מצוינת ברקע.
רוני ורטהיימר מספק את כל הסיבות שבעולם לפתוח את הרדיו, בבית או בדרך לעבודה. במשך שעתיים, בין 08:00 ל-10:00, הוא מגיש שירים שהם חלק מן הפסקול של החיים של אלה שחשבו פעם שהם צעירים לנצח, שירים שמצליחים לדחוק אפילו את הפרסומות המטרידות. השירים האלה לא בהכרח מוכרים ולא תמיד חדשים, אבל הם פועמים בלבם של כל מי שאי פעם, לפני המצאת ה-mp3, הלכו לרכוש תקליט וביקשו להאזין לו בחנות - כדי לשמוע אותו מתחילתו ועד סופו, להכיר את הצלילים הידועים פחות, אלה שלא נוגנו ברדיו, בלי לשמוע את הרעשים בחוץ.
יש לוורטהיימר קול ייחודי, לא מתחנחן. כמו רבים מן השדרנים בתחנה שחרב הסגירה מאיימת עליה, נדמה שהוא משדר אך ורק מה שהוא אוהב, אבל לא שוכח לרגע את המאזינים מעבר לזכוכית האולפן. הוא מנסה לנחש מה הם היו רוצים לשמוע הבוקר. האם קמו על רגל שמאל? האם נקלעו למשבר? ואולי טוב להם אבל הם מתביישים להודות, כי הם התרגלו, עוד בנעוריהם המרדניים, שמוסיקה אמורה להיות תו מקביל לייאוש.
לפיכך הוא דוגל במגוון, עוטף את השירים שהוא אוהב גם ברוק ישן וחדש ("דיפ פרפל", "סנואו פטרול", "סופר פרי אנימלס"), נגיעות של ג'ז (בראד מלדאו), בלוז (סטיווי ריי ווהן, באדי גאי) ומוסיקה ישראלית אלטרנטיווית ("דבק", תמר אייזנמן, "פליינג בייבי"). נדמה שחשוב לו שהתוכנית תזרום, כמו החיים, שתשרה אווירה שעמה אפשר יהיה ללכת על הבוקר, ובעצם לרוץ, בלי לעצור, גם בפארק טובל בירוק ושומם מאדם.
<<
