אשתו ושבעה מילדיו של ד"ר נביל אבו-סלמייה, מרצה למתמטיקה ופעיל חמאס, נהרגו בהפצצת ביתם יחד אתו. סבתא חייריה אל-עטאר ונכדה נהרגו על עגלת החמור, בדרך לחלקת התאנים. "גשמי קיץ" בעזה, עדויות הניצולים
אחמד אל-עטאר. אמו היתה רוכלת בשוק של ג'יבליה, מכרה תאנים, ענבים, תות שדה וגבינה מעשה ידיה. הותירה אחריה תשעה ילדים וכ-50 נכדים
צילומים: מיקי קרצמן
בית חולים שיפא בעזה, קומה רביעית: שני אחים, אודים מוצלים. הוריהם ושבעת אחיהם נהרגו בשנתם. רק שני האחים ניצלו מהתופת. שני טילים הונחתו ממטוס על הבית, באישון ליל. עוואד, בן 19, פצוע קשה; מוחמד, בן 20, בלא פגע, סועד את אחיו במיטתו. הוריהם וכל אחיותיהם ואחיהם הקטנים, בהם ילדה נכה, נהרגו. תארו לעצמכם.
אותות ההלם והשכול ניכרים בשני האחים המיותמים. מבטיהם כבושים ברצפה, דיבורם רפה, פניהם חיוורות ונטולות חיים, גם שישה שבועות אחרי ליל הדמים. על קיר החדר בבית החולים הדביקו את תמונת אביהם, מצטלם עם ראש הממשלה, איסמעיל הנייה, ודומה לו בחיצוניותו עד מאוד. ד"ר נביל אבו-סלמייה היה מרצה למתמטיקה באוניברסיטה האיסלאמית בעזה ופעיל בחמאס. המבוקש מוחמד דף בא לביקור בבית המשפחה באישון ליל, חיל האוויר הנחית שני טילים על הבית, דף נפצע וניצל, משפחה שלמה כמעט נכחדה. זה היה ביום שבו פרצה המלחמה בלבנון ואיש לא נתן דעתו להרג בדרום.
אל שיפא ממשיכים לזרום הפצועים וההרוגים. אמבולנס אחרי אמבולנס נשפכו השבוע קורבנותיה של פעולת צה"ל, הפעם בשכונת סג'עייה, ובעקבותיהם הגיעו בני המשפחה הנסערים. האווירה היתה קשה ומאיימת. עשרות חיילי חמאס חמושים מאבטחים את המקום במדיהם הכחולים והמנומרים, קלצ'ניקובים דרוכים מעל הגגות
האחים עוואד (מימין) ומוחמד אבו-סלמייה. אודים מוצלים
מסביב, בחצר בית החולים ובמסדרונותיו. קרובי משפחה שוכבים על רצפות החדרים, בית החולים היחיד של עזה מאיים להתפקע.
מרחובות העיר עולה צחנה כבדה, האשפה לא נאספה מזה ימים רבים עקב שביתת עובדי העירייה שלא קיבלו משכורת כבר חודשים, והיא חודרת לחדרי החולים. חשמל יש רק כמה שעות ביום, בגלל הפצצת חיל האוויר בתחנת הכח היחידה ברצועה, והחום מעיק גם הוא. המעלית תקועה או מזדחלת בקושי. עוואד אבו-סלמייה שוכב משותק וחבוש בשתי רגליו, במיטה ליד החלון. רק הרוח העולה מן הים מקילה במשהו.
לא הרחק משם, בבית להייה, יושב אחמד אל-עטאר, נער בן 17, על כיסא הגלגלים שלו ואביו מתחנן בפני ישראל והעולם שמישהו ידאג לרגליים תותבות לבנו. מוחמד נפצע כשחיל האוויר הפציץ בטיל את עגלת החמור בה נסע יחד עם אמו ואחיינו לקטוף תאנים בחלקה המשפחתית שליד הים. האם והנכד נהרגו מיד; מוחמד איבד את שתי רגליו. גם זה קרה במהלך מבצע "גשמי קיץ", שאיש לא רואה את סופו ואף אחד בישראל לא מתעניין בו ולא שואל מה תכליתו. צה"ל הורג והורג, תשעה בני משפחת אבו סלמייה, שני בני משפחת אבו עטאר. 11 מ-212, מתוכם כ-50 ילדים ונערים, מאז חטיפת גלעד שליט בסוף יוני ועד סוף אוגוסט.
מגרש ריק בשכונת שייח רדואן. כאן היה בית קומתיים ועכשיו הוא מגרש. בניגוד לבתי הרס אחרים, מכאן כבר פינו את עיי החורבות. חלקו האחורי של הבית נהרס כליל וחלקו הקדמי נטה על צדו. שני טילים. מוחמד ועוואד ישנו בחלקו הקדמי, הפונה אל הרחוב, כל שאר בני המשפחה ישנו מאחור ושם נהרגו. מרביתם ישנו, אולי רק האב היה עוד ער יחד עם המבוקש דף. איש לא יודע, איש לא מוכן לספר. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. השכן, איברהים סמור, עוד הלך בערב עם ד"ר אבו-סלמייה להתפלל במסגד ואחר כך דיברו קצת בפתח הבית. השעה היתה תשע בערב כשנפרדו. איש לא ראה, כמובן, את דף. לפנות בוקר התעוררו השכנים בבעתה מהפיצוץ האדיר, ומיד בעקבותיו בא עוד פיצוץ. הם מספרים שנפלו ממיטותיהם מההדף. הבתים כאן קרובים זה לזה.
במשרד שכור בקומת הקרקע בבית הסמוך, שמשמש בית משפט עממי ליישוב סכסוכים בשכונה, תמונת עבד אל-עזיז רנטיסי על הקיר ומתקן מי עדן ישראלי למרגלותיו, מגולל השכן עבדאללה סמור, תלמיד י"ב בן 18, את שקרה בבית השכנים. הילדים שמתגודדים בחוץ לובשים חולצות של קייטנת החמאס, ילד אחד עם טי-שירט יאסין.
עבדאללה הלך לישון בחצות והתעורר לשמע רעש מטוס בשמים בשלוש. הוא גר בקומה השלישית. זה היה בליל ה-12 ביולי, כמה שעות לפני פרוץ המלחמה בלבנון. הבום העיף את עבדאללה ממיטתו, החלונות התנפצו והדלתות נעקרו. עשן מילא את חלל הבית מהשריפה שפרצה בבית השכנים, ההורים זעקו לילדים לברוח מהבית. בחוץ ראה עבדאללה את הבית ההרוס והעשן של משפחת שכניו. הוא הכיר אותם היטב. את ד"ר נביל ואת אשתו סלווה, ואת כל ילדי השכנים שאתם גדל, נאסר, בן 6, איה, בת 7, אודה, בת 8, אימאן, בת 11, יחיא, בן 13, ובסמה, בת 15.
והיתה גם סומייה, ילדה נכה בת 12, שמכונית מיוחדת היתה באה לאסוף אותה מדי יום לבית הספר לנכים שבו למדה. גם היא נהרגה. עבדאללה עוד נפגש עם עוואד ומוחמד אחר הצהריים, ודווקא הם היחידים שניצלו. בלילה חילץ עבדאללה את הגופות יחד עם אביו. את עוואד מצאו כשגופו מגולל בתוך שטיח. מוחמד דף? "לא מכיר אותו בכלל", הוא אומר. בעיתונים בישראל נכתב שדף חולץ פצוע מההריסות והובהל לשיפא. על פי הדיווחים מכונית החילוץ הופצצה גם היא בטיל מהאוויר.
גם דודו של עבדאללה, איברהים סמור, אומר שמעולם לא ראה את דף ואין לו מושג איך הוא נראה. הוא גר בקומה השנייה. מועתז, בנו בן השלוש, נפצע קל מהרסיסים וכמותו גם אשתו. הוא מיהר להחיש אותם לשיפא, בזמן שבית השכנים בער. מאז כל הילדים ישנים בחדר ההורים, מועתז בוכה כשהוא שומע מטוס. "הוא היה בן אדם טוב", הוא אומר על השכן ד"ר אבו-סלמייה. "הוא היה פעיל בחמאס, אבל לא בזרוע הצבאית שלו. מורה שעזר לשכניו העניים". הוא אומר שבשיחתם האחרונה, בדרך חזרה מהמסגד, לא דיברו על פוליטיקה. אבו-סלמייה גם לא הזכיר כמובן שום פגישה שנועדה לו בהמשך הלילה.
דובר צה"ל: "במבצע משותף של צה"ל והשב"כ בוצעה ב-12 ביולי לפנות בוקר תקיפה לעבר בית בצפון רצועת עזה. הבית שימש כמסתור לפעילים בכירים בזרוע הצבאית של החמאס, שיזמו והוציאו לפועל מעשי טרור וירי רקטות קסאם. בעת הפגיעה בבית עסקו הנוכחים בתכנון המשך הפעילות הצבאית של החמאס. בין הנוכחים נמצא גם מוחמד דף, שנפגע באורח לא ידוע".
לרחוב החול קוראים עכשיו על שמו של חללו, נביל אבו-סלמייה. לפני שאנו נפרדים ועוברים לבית החולים, לפגוש את שני האחים, נזכר סמור בשם אחר: נסים מזרחי. נסים מזרחי מ"ראש אינדיאני" שפשט את הרגל והותיר אחריו, לדבריו, חוב של 130 אלף שקלים למתפרה שלו. המתפרה סגורה.
בכיסא הגלגלים יושב אחמד אל-עטאר ובוהה בביתו העלוב, גדמיו עדיין חבושים. הכאב מציק לו והוא לוחץ על גדמיו להרפותו. ב-24 ביולי יצא אחמד יחד עם אמו ואחיינו, כמדי יום, אל חלקת התאנים המשפחתית שליד הים, לקטוף את הפרי. היתה שעת אחר הצהריים, סביבות שלוש, והם התקדמו לאטם על העגלה הרתומה לחמור. "פתאום קיבלנו טיל", הוא משחזר. "אחרי זה לא ראיתי כלום. התעוררתי בבית חולים ואז אמרו לי שאמא ונאדי נהרגו ורגלי נחתכו".
אחרי שלושה ימים בשיפא, הוא הועבר לבית חולים איכילוב בתל אביב, אבל גם שם לא הצליחו להציל את רגליו והן נגדעו במלואן. גם חלקים אחרים בגופו ובראשו נשרפו ופצעי הכוויות עדיין חבושים. הוא תלמיד י"ב שהתחתן חודשיים לפני אסונו עם הנערה זיינה, בת 16. אמו, חייריה, היתה בת 58 במותה ואחיינו, נאדי, נכדה של אמו, היה בן 12. אחמד שמע שנאדי הועף למרחק עשרות מטרים מהעגלה, וגופה של חייריה רוסק לחתיכות, כתוצאה מהפגיעה הישירה והמדויקת בכרכרה.
דובר צה"ל: "בבוקר ה-24 ביולי זוהו שני שיגורי רקטות קסאם מסמוך למכללה החקלאית בבית חנון. שתי הרקטות נורו לעבר שדרות, האחת נפלה בסמוך לבית ספר בעיר. מאוחר יותר באותו היום זיהו כוחות צה"ל שני מחבלים שהגיעו למקום והעמיסו את המשגרים על עגלה הרתומה לחמור. צה"ל ביצע ירי מדויק לעבר הנקודה שבה שהו המחבלים והעגלה עם המשגרים וזיהה פגיעה. בעת הירי לא זוהו אשה מבוגרת ונכדה בעגלה. במידה שבאותה העגלה רכבו אף הם, הרי שארגוני הטרור הם אלה שלא חסו על חייהם ועסקו בפעילות טרור המכוונת כלפי אזרחי ישראל בחסותם של בלתי מעורבים, תוך ניצול ושימוש בהם כמגן אנושי".
חייריה הותירה אחריה תשעה ילדים וכ-50 נכדים. היא היתה רוכלת בשוק של ג'יבליה, מכרה תוצרת חקלאית, תאנים, ענבים ותות שדה, וגבינה מעשה ידיה. על הקיר תלויה תמונת בן הדוד, מוחמד, בן 23, שנהרג בחלון ביתו מכדור של חייל, בדיוק שלושה שבועות לפני הרג הסבתא והנכד. בתמונת ההנצחה שתלויה ברחוב רואים את פני הילד נאדי ומאחוריו מנהיג החזית העממית, אבו עלי מוסטאפה ההרוג. למה החזית העממית? "כי הם סיפקו למשפחה אוכל לארבעת ימי האבל", מסביר האב. את תמונת חייריה מחליף בכרזה ציור של שושן אדום. כאן לא מראים לראווה תמונות של נשים, גם לא לאחר מותן. גם את תמונת מסיבת הכלולות של אחמד לא מראים לנו, שלא נראה את אשתו הנערה.
האב, ששמו נאדי גם כן, שמע על האסון ברדיו, בזמן שהיה בעיר. הבוקר הוא חזר, לראשונה, לדוג דגים ברשת שלו, אבל מאז חמש בבוקר ועד עכשיו הוא לא דג ולו דג אחד. מישהו מביא תמונה מזירת האסון: חמור שוכב מת על החול, בשער של הדו"ח השבועי של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם בעזה, דו"ח מספר 29 לשנת 2006. ברקע נראה אמבולנס ובו שכב כנראה אחמד הפצוע, או שמא היו אלה אמו ואחיינו ההרוגים. גופת החמור מתגוללת בחול, למרגלות העגלה. בול פגיעה.*
