הקיסר רישרד קפושינסקי. מפולנית: יורם ברונובסקי. זמורה ביתן, 1989
רוב הישראלים, אילו היו נדרשים לצייר את המפה הגיאוגרפית התודעתית שלהם, היו מציירים עולם שבו ישראל קרובה לניו יורק הרבה יותר מאשר לצפון אפריקה; ניו יורק עבור הישראלי הממוצע היא לא רק "בהישג יד", היא ממש
"מופנמת" לתוך הדימוי של תל אביב, בעוד שהאפריקאים שחיים בתל אביב (יהודים-אתיופים, פועלים מסודן), לא רק נתפסים כ"רחוקים" סתם, אלא הם רחוקים אינסופית גם כשהם במרחק של חמש דקות.
רישרד קפושינסקי הוא עיתונאי על פי מקצועו, אבל נכון יותר לומר כי הוא כותב פרוזה; פרוזה היסטורית, לא בדיונית. הספר הזה, שכמו ספר נוסף של המחבר ("אימפריה", בתרגום דוד וינפלד) אזל מזמן, הוא קודם כל מבוכה ז'אנרית גדולה ומופלאה, מכיוון שהוא כל כולו עובדתי מצד אחד, אבל הוא יצירה ספרותית גדולה לכל דבר, מצד שני. מעניין לקרוא את "הקיסר" לצד יצירת מופת בדיונית דומה בנושאה, "סתיו של פטריארך" מאת גבריאל גרסיה מארקס, כדי לראות עד כמה הבדיון והממשות דומים הם, בייחוד כשמדובר בממשות כמו מונרכיה אבסולוטית אפריקאית, שקיסרה טוען להיותו צאצא של שלמה המלך, ובחצרו סובבים אריות כחיות מחמד. הנה קטע קצר, ונחשו נא האם הוא לקוח מן הספר ההיסטורי או הבדיוני: "והנה, בתוך הדיכאון הכללי, בתוך תחושת העוגמה הממלאת כל פינה, האוחזת בכל אחד מאנשי החצר, מגיעים לפתע הרופאים השוודים שלפני זמן רב זימן אותם האדון מאירופה, כדי להנהיג בחצר שלנו שיעורי התעמלות".
"הקיסר" הוא קיסר אתיופיה היילה סלסייה (1892-1975); הספר הזה מתאר את תקופת שלטונו, עד הדחתו במהלך הפיכה צבאית. אין זו "היסטוריה", אלא אוסף של מונולוגים של אנשי החצר בימים שלאחר השלמת ההפיכה, בשנת 1974. הדוברים אינם מזוהים בשמם אלא רק בראשי תיבות, וכך נוצרת בספר מעין מקהלת קולות אנונימיים, מקורבים לקיסר. יש קול אחד שאינו נשמע בספר, והוא קולו של הקיסר עצמו. הספר בונה את הפלנטות ואת ירחיהן ויוצר את סיבובם, אבל את השמש הוא מותיר כחידה. יש בזה כוח סיפורי רב, מפני שהכותרת, "הקיסר", אינה מתגשמת בספר אלא על דרך הרמיזה: פריטי מידע שונים ומשונים, זוטות, לצד מידע היסטורי "של ממש". והעניין הוא, שהמבנה הזה הולם מאוד את האופן שבו הקיסר הזה, ואולי כל שליט אבסולוטי (או אל), נתפס בעיני נתיניו: תמיד מרחוק ובמבט מלמטה, תמיד על סמך רסיסי מידע, תמיד בלתי מובן. הספר, באופן שבו הוא כתוב, משחזר את המצב הזה, והקורא נעשה, מכוח קריאתו, לנתין כזה.
הספר איננו "אלגוריה" על דיקטטורה, כפי שמוצע על הכריכה האחורית, אלא מקרה-מבחן (test case) של בועה היררכית; ככזה, הוא יכול להוות מדריך לחיים, שתחולתו משתרעת הרבה מעבר לגבולות אתיופיה במאה העשרים. הנה כמה משפטים: "האדון ידע שההלצה היא צורה מסוכנת של אופוזיציה"; "הקיסר היה מתחיל את יומו בשמיעת הלשנות. הלילה הוא הזמן שבו קושרים את הקשרים המסוכנים ביותר"; "בארמון היו השאלות יכולות להישאל רק מלמעלה כלפי מטה, ולעולם לא בכיוון ההפוך. כאשר בפעם הראשונה הושלכה לאוויר שאלה בכיוון ההפוך לזה שהיה מקובל עד עכשיו, היה זה סימן שפרצה המהפכה".
הספר מצייר תמונה גרוטסקית, מהפנטת, של קיום בתוך משחק מעוות, שבו אנשים עורכים חיפוש בבגדיו של הזולת סתם כך באמצע הרחוב, "משיקולים בטחוניים" עלומים, משחק שבו ההלשנה "בצורתה הטהורה" היא עיסוקו העיקרי של הקיסר, משחק שבו לפלוני יש "רשת מלשינים פרטית שאותה הוא מקיים מתוך תאוות המזימות המכרסמת בו". המוטו לאחד הפרקים בספר הוא "יש דמויות במדינה שאין יודעים עליהן דבר, פרט לכך שאסור להעליבן"; הרי לכם אמת שימושית מאוד.
איננו כל כך רחוקים מאפריקה, והיותו של הקיסר הזה יהודי על פי הכרתו, רק מחזקת את הזיקה. למשל: "בארצנו, שבה חיו שלושים מיליון חקלאים ורק מאה אלף חיילים ושוטרים, קיבלו החקלאים 1% מתקציב המדינה, ואילו הצבא והמשטרה קיבלו 40%". או: "כשהיה (הקיסר) רואה צורך להפגין את כוח השלטון שבידו, היה מרומם את הנכבדים השנואים ביותר למשרות רמות עוד מאלה שהחזיקו בהן, כאילו ביקש לומר: נא לכם, תראו עכשיו מי שולט כאן".
ומה סופו של הסיפור? מתחת לשטיח ובתוך ספרי הקודש של הקיסר מתגלים הדולרים. אבל, כאמור, כל זה היה מזמן מזמן, רחוק רחוק מכאן.
<<
