שירתו של רוברט האס, מבכירי המשוררים האמריקאים של זמננו, עושה בדיוק את מה ששירה טובה צריכה לעשות: היא מקרבת אותנו אל עצמנו
רוברט האס
משאלות אנוש רוברט האס. תירגם מאנגלית: משה דור. הוצאת קשב לשירה, 114 עמ', לא צוין מחיר __________________________________
"אפילו בקיוטו מקשיב לקול הקוקיה מתגעגע לקיוטו" (מאת באשו, על פי תרגומו לאנגלית של רוברט האס)
שיר ההייקו הידוע של באשו, שרוברט האס תירגם ועיבד לאנגלית, מיטיב לאבחן את הכמיהה והגעגוע לדבר-מה שהוא לעתים לא מוגדר. תחושה. רגש. מהות. מקום שהדרך המילולית אליו היא הפרדוקס עצמו: לתאר במלים את מה שמתמיד לחמוק מהן. זה גם המתח העובר כחוט השני ברבים משירי "משאלות אנוש", אסופת שיריו היפה של האס שראתה אור בתרגומו הרהוט של משה דור.
האס, מבכירי המשוררים האמריקאים של זמננו, מבטא ברבים משיריו את אותו פרדוקס: הניסיון לתאר דבר-מה, לבטא אותו במלים, עובר סמוך מאוד לנקודת הכישלון, למקום שבו אולי עדיף לשתוק. אך האס לא שותק. הוא חג סביב, נאבק, מפעיל את כוחותיו השיריים והתבוניים כדי לקרב אותנו אל היופי והכאב שהוא רואה בעולם. דוגמה מובהקת לכך היא השיר "הערה ל'איובה סיטי: ראשית אפריל'" (עמ' 103-105). בשיר זה, המתייחס לשיר קודם שבו מתאר האס בפרטנות זואולוגית כמעט את עולם הטבע הסמוך לביתו, מנהל המשורר שיחה שתוקה עם דביבון:
"הדביבון השפיל את מבטו ממסעף העץ. ליל קרח אפל בראשית האביב.
'חוקר הטבע הנערץ עלי', אמרתי, 'אומר שכל מין חי בעולם התחושות שלו'.
הדביבון לטש את עיניו למטה; שתק".
מול תעלומת מבטו של הדביבון, מול נוכחותו הפיסית, מנסה האס להעמיד את התודעה, את התבונה. אך הוא נכשל. הדביבון כמובן שותק. בהמשך מנסה המשורר להיכנס אל תוך תודעתו ממש ולהבין את הדביבון מתוך תודעתו שלו:
"יתכן שניסה לאתר מתחת לריח השום והרוזמרין שעל אצבעותי, ומתחת לריח סבון קמח שיבולת-השועל שמתחתיו, את ריח יחסי המין מן השעה המתוקה שבה שכבנו (...) אפשר שהיה מרחרח לעבר דודן רחוק אל הריח שהוא העלי והאבקן שמהם מלבלב יקום הדביבונים".
אך גם ניסיון זה נותר חסר מענה אל מול שתיקתו של הדביבון. לבסוף נוטש האס את התבונה ואת היומרה האנושית לדעת, להסיק, לקטלג, ופונה אל הדממה. וראה זה פלא, ברגע שבו מושהית לרגע התבונה, עולים אל פני השטח החושים ואותה הבנה עמוקה, אינטואיטיבית שמתחת להבנה המושכלת שכשלה. המסע היה אולי ארוך, אך השתיקה שמגיעה לאחר המלה אחרונה בשיר, מקרבת אותנו מאוד לאותו סוד, לשקט שמעבר למלים:
"נכנסתי אפוא לדממה, ושמחתי לשהות בה זמן מה, יודע שלא אוכל להישאר. נדף ממנה ריח דומה לשלג ואורן וחשכת החורף, אף כי היתה זו הדממה שלי, לא שלו, ולא היה שם דבר".
בשיר בפרוזה "סיפור על אודות הגוף" (עמ' 67), נוקט האס גישה שונה כדי להגיע בסופו של דבר אל מקום דומה, שבו השפה השגורה נאלמת מפני נוכחותו של הגופני ונאלצת למצוא לה אפיקים אחרים. השיר מספר על מלחין צעיר המתאהב באמנית יפאנית בת 60. ערב אחד היא שמה את הקלפים על השולחן ואומרת: "'אני חושבת שאתה רוצה לשכב אתי. גם אני רוצה את זה, אבל עלי לומר לך שעברתי מסטקטומיה כפולה' וכאשר לא הבין, 'איבדתי את שני שדי'". הקסם אובד. המלחין ממלמל התנצלות ונסוג. עד כאן מלודרמה קטנה. אך השיר לא מסתיים בזאת. בבוקר שלמחרת, "מצא המלחין הצעיר קערה כחולה קטנה על המרפסת שמחוץ לדלתו. נדמה היה לו שהיא מלאה טרפי ורדים, אך כשהרימה אותה נוכח לדעת שטרפי הוורדים היו השכבה העליונה; שארית הקערה - מן ההכרח שטיאטאה אותן מפינות חדר עבודתה - היתה מלאה דבורים מתות".
זהו. האס מותיר אותנו עם הלם האימאז' הנועז הזה, ועם התעלומה. מה התכוונה האמנית לומר בזאת? מה התכוון האס לומר? ניתן לפרש לכאן ולכאן, וברברה גולדברג, באחרית הדבר שצירפה למבחר זה, מציעה כמה כיווני מחשבה אפשריים. אך בסופו של דבר, מה שעומד כאן מעבר לכל פירוש כזה או אחר, הוא התמונה עצמה על צבעיה, קסמה, התעתוע והאכזריות הגלומים בה. האמנית היפאנית לא "מסבירה" את עצמה, את רגשותיה, אלא מדברת בתמונות העושות את דרכן עמוק אל תוכנו, אל מקומות שהמלים מתקשות להסביר. מקומות שבהם יופי וכאב חיים בסמיכות הדוקה.
החיבור בין יופי וכאב אינו זר לשירתו של האס, והדבר בולט במיוחד כאשר הוא פונה לעסוק בביוגרפיה הפרטית שלו כפי שעשה בשירו המורכב "הפטמות של אמי", שבו הוא מגייס טקטיקות שיריות מגוונות (חרוזי ילדים נונסנסיים, פרגמנטים ליריים ופרוזה עשירה), על מנת להגיע אל הליבה הצורבת: עמידתם של הילד ושל המבוגר שהפך להיות, מול הבושה והכאב המגולמים בדמותה של האם האלכוהוליסטית. וכך אנו מוצאים את האס הילד מתלבט בין החוויה לבין ניתוחה הקר של החוויה כאשר הוא ניצב מול אמו שאיבדה את הכרתה בפארק הסמוך לביתם: "היא אבדה את הכרתה מתחת לעץ תפוז, מצונפת בתוך עצמה. פניה הסמוקים, שעפעפיהם נפוחים, היו עיי חורבות. אף כי נצרכתי בדחיפות לרדת לחקר התופעה, כמעט שלא יכולתי לשאת את ההסתכלות בה" (עמ' 90). אך במקום שבו פונה הילד אל הפנטזיה כדי לפצות את עצמו ("אני משער שנתאוויתי שניראה כבן ואם שעשו להם פיקניק"), יודע המשורר הבוגר לנסח ולהגדיר במלים את הכפילות האנושית הזאת, את תנועת המטוטלת המתמידה בין היפה לכאוב, בין התודעה לחושים, בדרך אל אותו מקום טמיר, פשוט, שהוא בו-בזמן קרוב ומוכר, ועם זאת חומק מהגדרה:
"מה שלא היה לנו מעודנו הוא זמר ומה שהיה לנו בעליל הוא זמר. ריח מתוק של איטן זנב החתול באחו. עננים המתקבצים במזרח מעל לרכס ברקיע כחול כאגמי ההרים..." (עמ' 89)
האס אינו משורר קל לקריאה. שירתו תובעת קשב, אורך-נשימה ונכונות להצטרף למסעות החושיים והתודעתיים שאליהם היא יוצאת; אך כשהיא במיטבה, עושה שירתו של האס בדיוק את מה ששירה טובה צריכה לעשות: היא מקרבת אותנו אל עצמנו.
ליאור שטרנברג הוא משורר ומתרגם; ספרו האחרון, "הדף הוא מישור", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
<<
