"היתה חסרה למקס ז'קוב רק מעט צלילות דעת כדי להשתוות לאפולינר"
מאת גבי לוין
נסים אמיתיים מקס ז'קוב. תירגמו מצרפתית: אמוץ גלעדי ואורי הולנדר הוצאת קשב לשירה, 72 עמ', 65 שקלים
אחד התיאורים הציוריים והיפים ביותר של מקס ז'קוב מופיע בספרו של הסופר השערורייתי מוריס זאקס (שכמו ז'קוב, היה הומוסקסואל ויהודי שהתנצר), "שבת המכשפות": "הוא היה
מקס ז'קוב, ציור מאת פבלו פיקאסו
נתון ברתיחה מתמדת, מים שביעבעו כל הזמן - לעתים העלו על פניהם פרחים וצמחים יפהפיים ולעתים צפו על פניהם מפלצות נוראיות. הוא היה בעת ובעונה אחת סינדרלה ואחיותיה, הדרקון, הזאב ושבעת הגמדים". חרף התנצרותם סיימו שני הסופרים את חייהם כיהודים ובנסיבות דומות: מקס ז'קוב מת בשנת 1944 במחנה המעצר דרנסי בדרך לאושוויץ; זאקס, שהספיק לשתף פעולה עם הנאצים, מת לקראת סוף המלחמה בנסיבות מסתוריות בכלא בהמבורג.
מקס ז'קוב, דמות ססגונית בנוף האמנותי של פריס בתחילת המאה הקודמת, נולד בשנת 1876 בעיר קאמפר, בן לאב חייט ולאם שעסקה במסחר בעתיקות. את לימודיו בבית הספר הגבוה לפקידי המושבות הוא זנח לטובת עיסוק בביקורת אמנות, תחת השם הבדוי "לאון דוד". בשנת 1901 פגש לראשונה את פיקאסו, והיה למעשה הידיד הראשון שרכש לעצמו הגאון הקטלאני עם הגיעו לפאריס. במשך השנים ידעה ידידותם תהפוכות: הם גרו בדירתו של ז'קוב ולאחר מכן עברו למבנה המפורסם "Le Bateau Lavoir" שברחוב רוויניאן במונמרטר, המקום שבו יצרו, התגוררו והתהוללו המפורסמים שבאמני התקופה.
בשנים אלה, שנים של פריחת האוונגרד, הקוביזם ולאחר מכן הסוריאליזם, התחבר ז'קוב לאמנים כמו גיום אפולינר, מארי לורנסן, חואן גריס ומאוחר יותר ז'ורז' בראק וז'אן קוקטו. ז'קוב עמד במרכז העשייה האמנותית וחיי החברה שהתנהלו במונמרטר ולאחר מכן במונפרנאס. בספרי הזיכרונות של גיבורי התקופה (כמו גרטרוד שטיין), ז'קוב מככב כאחד מעמודי התווך של הסלונים הספרותיים, התערוכות והמסיבות העליזות.
דמותו היתה מורכבת ומלאת ניגודים: הוא היה נדיב אך קטנוני, רחב לב וקנאי, יהיר אך מוכן להשפלה עצמית, משעשע ואוהב אדם ועם זאת איש ריב ומדון. הצלחתם של פיקאסו ואפולינר עוררה בו קנאה תהומית. גם את קבוצת הסוריאליסטים של אנדרה ברטון האשים בלהט בהעתקת שיריו המוקדמים.
בשנת 1909 חווה ז'קוב לראשונה את התגלותו של ישו הנוצרי על קיר חדרו ברו רוויניאן (ככל הנראה מדובר בהזיה שנבעה מהשימוש בסמים); הוא החליט להיכנס לחיקה של הכנסייה הקתולית, בחר בפיקאסו כסנדק ועזב את חיי ההוללות לטובת המנזר בכפר סן-בנואה-סור-לואר. לאחר שנים אחדות של פרישות שב לחייו הקודמים בפריס, אך בשנת 1936 חזר לתמיד למנזר בסן-בנואה, שממנו נלקח על ידי הנאצים בפברואר 1944 למחנה דרנסי. במכתבים קורעי לב ששלח מהמחנה אל חבריו התחנן שיצילו אותו ואת אחותו הצעירה. פיקאסו, שהתבקש לעזור בשל יחסיו הקורקטיים למדי עם שלטונות הכיבוש, טען בציניות: "מקס הוא מלאך. הוא לא זקוק לעזרתנו כדי לברוח מכלאו".
יצירתו רבת הפנים של ז'קוב (חלק נכבד מכתבי היד שלו אבדו במלחמה) משקפת בנאמנות את הקוטביות שבאישיותו ובחייו: אלפי "מדיטציות" על חיי הרוח בגן העדן לצד פואמות בפרוזה סוריאליסטית, סיפורים קצרים ואף רומן. הוא היה גם צייר פורה (אחדות מעבודותיו נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות), מבקר אמנות ומגלה כישרונות צעירים (למשל הסופר הצעיר ריימון רדיגה, שאותו הציג לפני קוקטו). בשנת 1911 פירסם את הקובץ "סן-מטורל" ובשנת 1914 את "מצור ירושלים". קובץ שיריו בפרוזה, "קובעת הקוביות", שראה אור בשנת 1917, העמיד אותו בין החשובים שביוצרים המודרניסטיים של התקופה.
תעלולים סגנוניים, קלילות מסחררת העוטפת תמונות אורבניות אפוקליפטיות, תיאורים של מלחמת 1914 ונבואות מצמררות על העלול לשוב ולהתרחש בעתיד - כל אלה מאפיינים את הקובץ "נסים אמיתיים" שראה אור בעברית בתרגומם הנפלא של אמוץ גלעדי ואורי הולנדר. ב"המלחמה" (עמ' 13) כותב ז'קוב כך: "השדרות החיצוניות, גדושות השלג, בלילה; הפושעים הם חיילים; תוקפים אותי בחרב ובצחוק, מפשיטים אותי: אני נחלץ ומיד שב ונופל בערוגה אחרת. זו חצר של קסרקטין או שמא של פונדק? כמה חרבות! כמה נושאי-רומח!".
חיים תזזיתיים, כתיבה תזזיתית, קירבה משונה בין מסמן למסומן, בין תוכן לצורה, והכל טובע בייאוש אין סופי: בשיר "נסים אמיתיים" (עמ' 34) למשל, נכתב כך: "הכומר הטוב! לאחר שנטש אותנו ראינוהו מעופף מעל האגם כעטלף. כה שקוע היה במחשבותיו שלו, עד כי נבצר ממנו להבחין בנס. שולי הגלימה נעשו לחים, השתומם". כמה צדק מוריס זאקס כאשר אמר כי ז'קוב היה "אחד המשוררים הבודדים בזמננו, משורר אמיתי באותה מידה כקלודל (...) היתה חסרה למקס ז'קוב רק מעט צלילות דעת על מנת להשתוות לאפולינר".
<<
