זו איננה ביקורת ספר, אלא דף מספר זיכרונות. האם למדתי אז בכיתה ג' או כבר בכיתה ד'? מותו של יזהר החייה בי זיכרונות גוועים מימים רחוקים, ועל הנוסטלגיה הזאת אתקשה להתגבר ולסלוח. אני יודע שזיכרונות שמורים לבעליהם הישישים לרעתם ולגנותם. אני יודע גם שמה שהיה לא היה מושלם, ומי כיזהר ידע. ואף על פי כן כבר מזמן לא סבלתי מהתקף געגועים כזה: בית-חינוך לילדי העובדים במושבה רחובות נשקף אלי מבעד לערפיח כמקדש-מעט.
אני קורא לו יזהר, כי כך קראו לו במשפחתנו. הפמיליאריות במקרה זה איננה המצאה מעושה. הוא היה לנו כבן-משפחה. אבי, יעקב, היה מורה לעברית ולתנ"ך ולימים היה מנהל בית הספר, ויזהר היה ממוריו. מה לימד? אינני זוכר, הייתי ילד, ויזהר לימד את הילדים הגדולים; אני רק משער שיזהר נתן שיעורים בסמילנסקיות, ואחותי הדסה שהיתה תלמידתו אהבה את שיעוריו ואהבה אותו; היא היתה חוזרת הביתה שבויה בקסמיו. יזהר היה המדינה כפי שרצינו לראות אותה, שאף אם קמה היא היתה עדיין בדרך: החלום, זה ידוע, לעולם יפה מהגשמתו.
בבית אבי, יזהר היה אורח נוטה לבקר; פעם היו כאן אנשי הרוח האנשים הכי חשובים, ומי שהניח בארץ ישראל את יסודות החינוך ראה ביוצרים וביצירתם ראש פינה. הם לא ניסחו אז ולא שלחו עצומות, כי באו אליהם לשאול את פיהם; הימים ההם היו ימי תעצומות.
אחותי ואני התרגלנו שהאורח מביא אתו מתנה. מפעם לפעם הוא הביא לאבינו חבילה קטנה, ספר חדש של המורה יזהר, ולא ידענו יום טוב מזה. משהסתיים הביקור, היה פורץ ויכוח: מי יזכה לקרוא ראשון, ודווקא אמי דובה זכתה בדרך כלל, כי היא נחשבה לסמכות הפוסקת במשפחתנו, גם בענייני ספרות. היא גם פסקה אם ילד יבין, וכשאני הייתי בן עשר, אחותי כבר היתה בת 17, והבינה הכל.
רק פעם אחת זכיתי לקרוא ראשון: יזהר כתב ספר לבני-הנעורים. מאז, מלפני 55 שנים, הוא היה שמור אתי, הספר שנועד לי, עד שחיפשתי אותו החודש בכל הבית ולא מצאתיו, מיותר לומר. זה מה שקורה תמיד לספר שמלווה אותך כל החיים עד שמתגלה הצורך למצוא אותו. שאלתי את אחותי, אולי בספריה שלה נמצא עותק. ותשובתה היתה ברורה לי מראש: גם העותק שלה נעלם. הספרים האהובים הם הספרים האבודים, כי בזמן מהזמנים ביקשנו להתחלק עם מישהו בהנאה, והמישהו הזה, כפוי טובה, מחזיק עכשיו בהנאה השלמה.
כשקרית-ספר נתונה במשבר אין מנוס אלא לפנות לכתובת האחרונה, לאיתמר לוי. הוא לא איכזב: הספר נמצא לי בחנותו בזכרון יעקב ונשלח אלי בדואר. בסוף השבוע קיבלתי אותו לידי, והוא בדיוק כפי שזכרתי, אולי רק יותר קטן. כל מה שנראה לנו גדול בילדותנו מתכווץ בבגרותנו, כך בתים ומרחקים ועצים ואנשים וגם ספרים.
בספרו של יזהר רק הכריכה התכווצה: כריכה צהובה, מוכת צלהבים, ועל פניה ציור שציירה נעמי וולמן, אשתו של יזהר, שהיתה מורה לציור באותו בית-חינוך. היום התחלפה ההגדרה והמורה לציור הוא מורה לאמנות, דווקא בזמנים שלימודי האמנות נכחדים גם הם. אני מתבונן בציור שעל הכריכה, ואל תראוני שהדמעות נקוות בעיניים, ולרגע מסתירות לי את נוף מכורתי.
העותק הנדיר הזה הוא אמנם מהמהדורה השלישית שיצאה ב"ספרית פועלים" בשנת 1964, אבל הספר ראה אור כבר בשנת 1950, והוא כלל ששה סיפורים: ארבעה נפלאים כשהיו ועוד שניים, אבל מה זה חשוב, הרי אין זו ביקורת ספר. מי שלא קרא אותו מימיו, לא יכול היה להישאר בן-נעורים; ומי שלא נשאר בן-נעורים, ספק אם צמח להיות בן-אדם.
החזרה אל הילדות כרוכה לא פעם באכזבה: לא לספר הזה התגעגענו. אבל אני התגעגעתי לספר הזה, שלא סר חינו ולא פג טעמו. ועכשיו מותר לגלות: הוא איננו ספר לילדים. צחוק עשה לנו יזהר כשנתן אותו לנו, לאחותי ולי, ואמר "הפעם זה בשבילכם". חיפשתי את עקבותיו של "ששה סיפורי קיץ" בערימות הכורכר וההספדים שנערמו על קברו של ס. יזהר, חיפשתי ולא מצאתי. מה אכפת לי; מכל ספריו הוא היה ונשאר הספר הפרטי שלי.
<<
