תמיד ישובו להופיע קומנטרים וקומנטטורים, שידרשו על כל קוץ תלי תלים של הלכות, ועל כל הלכה קוצי קוצים, וקצו של כל קוץ הוא תג חדש. על ספרו של מיכאל הנדלזלץ, "הספר האחרון מסוגו"
מיכאל הנדלזלץ
תצלום: טלי שני
הספר האחרון מסוגו, מאת מיכאל הנדלזלץ, ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2006, 179 עמודים
אחת מדמויות ה"הפטמרון" למרגריט דה נואר, קשישה רמת מעלה ושמה ואזיי, גרסה כי רק תרופה אחת קיימת לשעמום החיים - הקריאה בכתבי הקודש. מאז מותה הספרותי בשלהי הרנסנס התרחבה מאוד הגדרתם של "כתבי הקודש" הללו, וגם הקריאה עצמה עברה אי אלו טלטלות בין קדושה לחולין. למרות תהפוכות קיומיות והכחדת שפות ועמים, וחרף עלייתן ונפילתן של סוגות ספרותיות שונות ומשונות, הקריאה נותרה איתנה. אחד הגורמים המרכזיים לכך, שאינו זוכה בדרך כלל לכבוד הראוי לו, הוא הקומנטר - קורא חובב יאבד בלעדיו את דרכו, וקורא מקצועי יעלה בעזרתו את ערכו. ומהו, בעצם, קומנטר?
קומנטר פירושו פירוש, ביאור, הסבר או הערה. עוד בטרם יבוא ז'אק דרידה לעולם ויהפוך את ה"קומנטר" לצופן מצופני הגותו, היה הקומנטר לסוגה ספרותית עצמאית פחות או יותר, שהשתדלה להתקיים בין המסה האישית למאמר המדעי. הקומנטר יכול להציע דיון בספר או בחיבור מפורסם או נידח, להתלוות למעשה תרגומי או מחקרי, וגם להופיע יש מאין על בימות שונות, רק כדי להוכיח שדבר אינו מופיע יש מאין - לכל ביטוי, פתגם, צירוף, מושג ומונח יש שימוש ראשון ומקורי, מסגרת היסטורית, סביבה תרבותית. באופן כללי, זו כתיבה שמטרתה לבאר את הקריאה, וכך גם לאפשר את רציפותו של מעשה הקריאה. אי לכך אף טמונה בה הסכנה של ביעור הקריאה - למרות כוונותיהם הטובות, יימצאו לא מעט קומנטרים שאינם אלא עדות נוספת לשעמום החיים, או פרק נוסף בתולדות הפיהוק הנפער מקדמת דנא.
טורו המפורסם של מיכאל הנדלזלץ, שעמד שנים ארוכות בראש מוסף "ספרים", והוליד בעצמו ארבעה ספרים, הוא טור דמוי-קומנטר. הוא עוסק בדרך כלל בנושא קטן, יומיומי ועל פי רוב לשוני שצד את עינו (למשל, מדוע דבר-מה צד את העין ולא להיפך) ועורך לו ניתוח פילולוגי-אטימולוגי-היסטורי קצר. אסופת הטורים שהופיעה כעת, האחרונה מסוגה, מהווה גם היא קונקורדנציה יקומית-קומית זעירה, שאינה חולשת רק על מרחביו של ספר הספרים המקראי, כי אם על מרחבי הספרים כולם. שאלת תכליתה של אסופה מעין זו היא שאלה הסותרת את עצמה - שהרי לספרות אין תכלית ברורה, וגם לקריאה אין מטרה מובהקת.
ובכל זאת, אם תכלית ספרותית אין, הרי שהישגים ספרותיים - יש, ולמכביר. לפיכך ראוי לתהות מהו ההישג המצדיק את עמידתו של ספר מעין זה על המדף, פרט לעובדת היותו ספר. וכאן, כתמיד, נחשפים פניה של דיאלקטיקת הקריאה. יש שיאמרו, וקשה שלא להסכים עמם, כי שרשורי הרעיונות והמלים במסגרת טורית תחומה - מסע מהיר בין ספרים בני זמנים ומקומות שונים והאנשים הקטנים שמאחוריהם - הם מעשה לוליינות. ויש שיאמרו, וקשה לחלוק עליהם, כי שרשור מעין זה בימינו אינו אלא מעשה גוגליינות (מלשון google). בנוסף, רצף אנקדוטלי-ליטרלי זה, בבחינת לבוש חדש לעיקרון של "מדמים מילתא למילתא", קורץ לקוראיו גם בחן שלו וגם ביומרתו (המוצדקת). הוא מחבק את קוראיו אשר כולם אחים פוטנציאליים לנשק, כלומר לקריאה, ובה בעת שומר על ריחוק קומנטרי מוזר. מבחינה מהותית הוא מעיד (בלשון מישל פוקו) על "ארכיאולוגיה של הידע" שיש לה ראשית ואין לה אחרית, ובמקרים קיצוניים הוא גם סימן מובהק (בלשון דרידה) ל"מחלת ארכיב".
אשר למהותו הצורנית - ברוח אותן קריקטורות חביבות של מוסף "ספרים", אפשר לדמותו לפרוסה של עוגה אנגלית או לרקיק, הנלעסים תמיד עם כוס קפה או תה, בשעה חמש בדיוק, בין שעות העבודה הפורמליות לשעות המנוחה הרשמיות. הוא ערב לחכו של מי שהורגל בו, וכוס הקפה או התה "יבשה" בלעדיו, ובזה ייחודו היומיומי וחד-גוניותו המתגוונת.
הקומנטר, מעצם טבעו, הוא בן כלאיים. מצד אחד, מדובר בפינה נייטרלית, אקס-טריטוריאלית, של הספרות. מלחמה אחת גוועה ואחרת בפתח, סופרים חשובים הלכו בזה אחר זה לעולמם, אך רצף האטימולוגיות ומשחקי הלשון לא תם ולא ייתם. הקומנטר יודע לומר כי הספרות היא אין סופית; זו, בעצם, אמירתו המרכזית תמיד, ומכאן נובעת הרפטיטיוויות המתחדשת שלו וחד-גוניותו הבלתי נמנעת. מצד אחר, הוא מייצג תפישה לא נאמרת ולפיה אפשר להביא כל סוגיה תרבותית לכלל מיצוי; כל בלתי מוכר סופו שייעשה מוכר. רצונו האובססיווי לחשוף את העבר, הנחוץ מאוד והמועיל במקרים רבים, הוא גם תרומה לא מבוטלת לחיסול ממד המסתורין של העבר - צליליו הזרים לאוזנינו, שמותיו הסתומים.
ג'מבטיסטה ויקו, אולי כחיזוק לטענתה של הגבירה ההפטמרונית ואזיי, ואולי מתוך רצון לסתור את דבריה, קבע (בספרו "המדע החדש") כי "כוח הדמיון חזק יותר ככל שההיגיון חלש יותר". הקומנטר, המופקד על הגיון הלשון ועל עקרון בהירותה, בז לאמירה כזאת. אלא שלפעמים גם הוא נכנע לגנים הספרותיים שלו (שהרי ספרות אמיתית היא עניין ביולוגי), ומוכיח בעצם הפלפול כי ככל שהדמיון חזק יותר כך ההיגיון חזק יותר. וככל שירבו הקומנטרים כן ירבו הדיונים בכוח הדמיון וההיגיון.
אמנם, רצף זה של ארבעת הספרים ההנדלזלציים בא אל קצו. אלא שסופו של הקומנטר, כדברי הנדלזלץ עצמו (עמ' 5-7), הוא תמיד סוף שרירותי; סיבתו היא הפסקת הכתיבה (משיקולי מקום, זמן או חוסר עניין מקומי או זמני) ולא ביטול הצורך בה. לכן תמיד ישובו להופיע קומנטרים וקומנטטורים, שידרשו על כל קוץ תלי תלים של הלכות, ועל כל הלכה קוצי קוצים, וקצו של כל קוץ הוא תג חדש; הקומנטר שאינו נגמר.
<<
