כשקובי וולף הגיע לשערי בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל עם מצלמה, השומר בכניסה רצה לאשפז אותו. זה נגמר בתערוכת צילומים המספקת מבט מבפנים על המוסד הסגור. "בחוץ הכל נראה לי מטורף לגמרי", הוא אומר. "המטופלים נראו לי הכי שפויים"
"יש פה בחור שנראה קצת... את יודעת... הוא אומר שיש לו פגישה אתך ורוצה להיכנס לבית החולים עם ציוד צילום", אמר בטלפון שומר הסף של בית החולים אברבנאל לאסתי בן ארצי, מנכ"לית עמותת סעד לחולה. "אמרתי לו שעם מצלמה הוא לא נכנס. מה לעשות אתו?"
השיחה הזו, שהתרחשה לפני קצת יותר משנתיים, לא היתה יוצאת דופן באברבנאל. לא פחות מ-4,000 איש ואשה פונים ביוזמתם בבקשה להתאשפז בכל שנה בבית החולים הפסיכיאטרי הוותיק בבת ים. כ-2,000 מתקבלים.
אלא שהפעם בן ארצי אכן המתינה למתדפק על שערי המוסד, צעיר בשם קובי וולף, שטילפן וביקש להגיע לראיון עבודה כמטפל או שומר באחד ההוסטלים לחולי נפש משתקמים, שהקימה אגודת ידידי בית החולים בניהולה. על ציוד הצילום היא לא ידעה דבר.
בינתיים המתין וולף בסבלנות בחוץ. "המצלמה אתי", חזר ואמר לשומר. "עד היום נכנסתי אתה לכל מקום בעולם. וגם לפה אני אכנס אתה". המאבטח חייך: "פה בית חולים פסיכיאטרי. מעולם ולעולם לא ייכנס אדם עם מצלמה. פה אסור לצלם. שומרים על דיסקרטיות. חבל על הזמן שלך, כי פשוט אין מצב".
בן ארצי הגיעה. הדיאלוג חזר על עצמו. הוא לא בא לצלם, אמר וולף. הוא אכן בא לראיון עבודה אצלה, כשומר ומטפל בהוסטל. אבל הוא צלם. המצלמה היא "חלק אורגני
קובי וולף. אברבנאל, כמקום, תמיד משך אותי
צילום: דן קינן
מהגוף שלו". הוא לא מוכן להפקיד אותה בשום מקום ואצל אף אחד.
השומר והמנהלת היו אובדי עצות. בן ארצי, עובדת סוציאלית ומטפלת, כבר חשבה לשלח את וולף לדרכו, אבל הלהט וההתעקשות שלו נגעו ללבה. כל עוד המצלמה ארוזה בתיק והוא נמצא אתה במשרדה, מה כבר יכול להיות? טלפון אחד, שניים, למנהל בית החולים ולרכז הביטחון, ווולף, חמוש במצלמה, היה בפנים.
אם מישהו היה אומר אז לפרופ' יהודה ברוך, מנהל בית החולים, לבן ארצי או לוולף עצמו שזה ייגמר בתערוכת צילומים שתתעד חולי נפש המאושפזים באברבנאל, שלושתם היו שולחים אותו להסתכלות.
השבוע נפתחה "תמונות מאברבנאל" בגלריית "מסע אחר - המדרשה לצילום גיאוגרפי". וולף הוא בוגר המדרשה, וזוהי עבודת הגמר שלו. 50 תמונות שחור-לבן שעמדו בקריטריונים מגבילים נוקשים: על התמונות להיות ללא זיהוי של המצולמים, תוך טשטוש והסתרת הפנים. הצילומים תמיד בהשגחת רופא מטפל, בידיעת המטופלים ותוך שיתוף פעולה מרצון. "הסכמתי לזה. אבל לא באמת הבנתי אז על מה אני חותם", אומר וולף.
המגבלות כפו עליו הסתרת פנים על ידי זוויות צילום מיוחדות; באמצעות עיתון, או ספר, או עשן סיגריות; משחקי אור וצל; צילום ללא פוקוס; חיתוכים לא שגרתיים; צילומי פרופיל. "אתה לא יכול לעשות תערוכת צילומים ולטשטש בעשרות תמונות פנים של בני אדם, כמו בעיתון או בטלוויזיה", הוא אומר.
50 העבודות המוצגות נבחרו מתוך 2,000 שוולף צילם במהלך שנה שלמה. את התמונות בחרו וולף והמורה שלו במדרשה, אוצר התערוכה, הצלם מיקי קרצמן. כל אחת מהן עברה את עינם הבוחנת של מנהל בית החולים, ושל אירה דביר, מנהלת פרויקטים מטעם העמותה, שבן ארצי הפקידה את ההפקה בידיה. כל תמונה גבולית שבה רמת ההצללה או פרט אחר נראו לשניים בעייתיים, נפסלה. "היו רגעים שרציתי לעזוב", הוא אומר. "כאילו, קיבינימט - תמונה חזקה. אור וצל מושלמים. והיא נפסלת לי כי יש קצת יותר מדי הבעה על הפנים של המצולם. סיוט".
הפגישה
לא בקלות הוא הסיר את מכשול החשדנות והדיסקרטיות של בן ארצי. היא הציעה שידברו על הסיבה שלשמה התכנסו: ראיון עבודה שלו באחד ההוסטלים. זה לא הלך. הוא חזר לעניין המצלמה. דיבר ודיבר, במהירות, בלי לעצור. הוא רצה להבין למה הם עושים עניין כזה גדול מבית חולים לחולי נפש. למה הכל חייב להיות חשאי וסודי. הוא אמר לה שהוא מרגיש כמו בסרטים. הלהיט את עצמו והתכעס. טען שהם רק מעצימים את הסטיגמה הרווחת בציבור ביחס למקומות כאלה. היא התחילה לשאול את עצמה מאיפה נפל עליה הדבר הזה ולמה היא היתה צריכה אותו (בן ארצי: "בסופו של דבר, אף אחד שמגיע לכאן, הרי, זה לא מקרי...").
ואמנם, הוא המשיך וסיפר לה שגדל בחולון, שכל פעם כשהיה נוסע היה רואה בדרך את בית חולים אברבנאל, שיש לו זיכרונות מדיבורים מפחידים על "המקום ההוא", וסקרנות של שנים, לגבי מה שמתרחש בו. היא כבר התכוונה לחתוך, אבל אז הוא סיפר שהוא בן 28, שהוא חי חמש שנים בהודו, וצילם בלי הפסק. למד בודהיזם במנזרים, ניסה כמה חודשים להיות נזיר בעצמו, עשה ויפאסנה. נסע אחר כך לשלוש שנים למזרח הרחוק ולניו זילנד ולדרום אפריקה ולאתיופיה, שם תיעד שבטים נידחים. חי עם אנשי השבטים, בקרבם, התגלגל אתם בכל מני מקומות שכוחי אל. צילם וצילם וצילם. הוא גילה לה שקשה לו עם אנשים, ולדבר, ולתקשר. ובגלל זה הוא עושה את זה תמיד דרך המצלמה. הוא פשוט מתקשה מאוד ליצור קשר בדרך אחרת. כי זה מפחיד מדי. הוא אמר שחזר לארץ רק כי אמו חלתה בסרטן השד. שנים היה רחוק מהוריו פיסית, רגשית ונפשית. על מנת להתחבר אליהם מחדש, תיעד את מחלתה של אמו, שלב שלב, טיפולים כימותרפיים, הכל, עד שהיא יצאה מזה, והחלימה. ושגם מזה יצאה תערוכה.
הוא הסביר לה שצילום בעיניו זה לא לקחת מצלמה ולצלם. אלא קודם כל זה עניין חברתי, אישי, אנושי. הוא רואה את עצמו צלם חברתי. רוצה לחיות את מה שהוא מצלם. להיות בו. להיות הוא. חלפו כמעט שלוש שעות. בן ארצי ראתה מולה מתקן עולם והשתכנעה.
בורדר-ליין
"זה לא שלא חשבתי על הרעיון קודם", אומר וולף. "חשבתי. אברבנאל, כמקום, תמיד משך אותי. אבל עד שהם לא הגיבו אלי כמו שהם הגיבו בשער, לא נפל לי האסימון. באמת באתי כי חיפשתי עבודה כמטפל או שומר בהוסטל, פרנסה נטו. זה קרה באותו יום בגלל ההתנגדות וההיסטריה שלהם למראה מצלמה. אני ישר הולך על דברים כאלה".
מזה שאמרו לך אתה לא נכנס עם מצלמה, נוצרה התערוכה?
"כן. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. הבנתי שזה לא מקרי שהגעתי לשם, ושהגיע הזמן לפוצץ פעם אחת ולתמיד את הבלון החשאי הזה של מה שמתרחש מאחורי הגדר המפחידה של הבית חולים הזה. רציתי להראות הכל כמו שהוא. לא לייפות כלום. לא להסתיר דברים. לפתוח את הדלתות, ולהראות".
איך הרגשת שם כל החודשים האלה?
"טוב. הכי בבית שאפשר. זה מקום של אמת. בלי מסיכות. אנשים מבטאים את מה שהם מרגישים ואין הצגות. הרגשתי שאני יכול להיות עצמי גם כן. חופשי. רגוע. טבעי. אברבנאל זה המקום הכי שפוי שהכרתי. לא משקרים. לא מחרטטים. אין בושה. אתה יכול להיות עצמך. אם זה שיגעון, מה זאת שפיות? אם זה להיות חולה, מה זה להיות בריא?"
אולי פשוט רצית להיות בבית משוגעים, אבל בלי לקבל את הסטיגמה, לחוות הכל, אבל דרך מטופלים אחרים?
"יש בזה משהו".
תסביר.
"לא יודע איך. בעיני, התפרצות של מחלת נפש אצל אדם היא דבר ענק. סוג של פריצת דרך בחיים שלו. אני לא צריך לתת דוגמאות של כל כך הרבה ענקי אמנות בעולם, ציירים, מוסיקאים, משוררים, סופרים, שחלו במחלות נפש, ומעיין היצירה שלהם נפתח".
אז אתה פשוט זולג בקלות יותר מאחרים מ"העולם השפוי" אל "העולם המשוגע". אולי יש בך את היסודות ההם?
"ובך אין? ובמי אין? מי מגדיר מי משוגע ומי שפוי? מי מחליט וקובע מי חולה ומי בריא בנפש?"
זה דיון פילוסופי מעניין, אבל אם נחזור אליך, באופן אישי, אולי יש בך חומרים כאלה שמאפשרים לך לשהות בטבעיות במחיצת אלה המאובחנים כחולי נפש?
"זה נכון. תמיד הייתי על הגבול. אני שונה מבני אדם שהכרתי. תמיד הייתי שונה. אני אחר. אני מתקשר עם אנשים דרך המצלמה. קשה לי בלי זה. עם בחורות, למשל, זה תמיד בעיה. הן תמיד נבהלות ובאיזה שלב הן בורחות. ואחרי הכתבה הזאת, בטח כבר לא יהיה בכלל סיכוי שמישהי תסכים להיות אתי. אבל לא אכפת לי. אני רוצה שצילום יהיה כל החיים שלי".
מה היה לך הכי קשה בסיפור הזה?
"המעברים בין הפנים והחוץ. אתה לומד את כללי המשחק, הקודים הפנימיים של המקום, מפנים אותם, חי אותם. אז יוצא החוצה, ולא זוכר לעשות סוויץ'. זה מבלבל מאוד. ואז התחילו כמובן גם שאלות שלי אל עצמי. אז אם את שואלת על השריטה שלי, היא עמוקה. אם את שואלת אם אובחנתי פעם כחולה במחלת נפש, התשובה שלילית. השריטה רצינית ועמוקה אבל היא לא מוגדרת".
מקום שיגעון
כשוולף יצא מהמשרד של בן ארצי, הם התחלפו בתפקידים. הוא היה כדבריו, "רגוע, מרוקן". היא היתה "מלאת השראה ונסערת. אני אפילו לא זוכרת מי העלה ראשון את הרעיון של תערוכת צילומים. אבל אני זוכרת שראיתי פתאום את האפשרות, כפרויקט חדש של העמותה", סיפרה.
היא העריכה שהתיעוד יימשך חודש-חודשיים. הוא אמר לה - שנה. היא הניחה שהוא יבוא פעם-פעמיים בשבוע לצלם. הוא דרש מגורים במתחם בית החולים. הוא אמר לה שרק כשיחיה בתוך זה, כאחד המטופלים, יוכל לשבור את המחיצות ולעבוד. מה שגורם לה, להצטרף, גם אם בחיוך, אל שורת מאבחניו: "נראה לך שמישהו שהוא לא שרוט באופן רציני יבקש לגור שנה באברבנאל?"
בן ארצי שיתפה את מנהל אברבנאל, פרופ' יהודה ברוך, ברעיון. הוא התלהב. "אני תמיד בדעה שכדאי שהציבור ידע מה קורה אצלנו", הוא אומר. "אברבנאל זה מקום שיגעון, מה לא ידעת?"
פרופ' ברוך לא אישר לוולף להתגורר בבית החולים. הוא כן הסכים שיסתובב שם ללא הגבלה, גם בשעות הלילה, גם במחלקות הסגורות, גם לחדר טיפולי חשמל, בכפוף לתיאום מראש ולאישור המנהלים.
בימים הראשונים עקבו אחרי כל צעד שעשה. אבל רמת הרגישות והסבלנות שהפגין, הפתיעה אותם: חודש וחצי לא פתח כלל את תיק הצילום; הסתובב בכל מקום, מאפשר לחולים ולחולות להכיר אותו, להתרגל אליו, יוצר קשרים מזדמנים ראשונים. "היו חומות שהיה צריך למוסס, גם אצלם, גם אצלי".
עם הזמן, נתנו בו המטופלים יותר ויותר אמון. והאחראים עליו שיחררו את החבל. עד כדי כך שהקב"ט הפקיד בידיו צרור מפתחות של המחלקות, בין היתר, לצורכי מילוט. דלתות המחלקות הסגורות ננעלות באופן אוטומטי, מבפנים. אם לא יהיה רופא בטווח עין, ויקרה שמישהו מהמטופלים יחטוף קריזה ויתקוף אותו, כך אמר לו, יוכל לשחרר את עצמו ולצאת מהמחלקה. וולף אומר שזה לא קרה. "היו בהתחלה פה ושם איומים מילוליים - 'אני אשבור לך את המצלמה', ואפילו 'אני אהרוג אותך אם תצלם אותי'". אחר כך, הוא אומר, הם התחילו לבקש שיצלם אותם. התאהבו ביוזמה. ביום רביעי שעבר, פנו אליו בחיבה כמה מהמאושפזים שרבצו להם בשמש על הדשא: "קובי, נו, מתי תצלם אותי? קובי בחייך, רק תמונה אחת. הבטחת".
מעדיפים סרטן
אין לו מושג כמה שעות אברבנאל צבר. בחישוב גס, כמה מאות. ארבע-חמש פעמים בשבוע, כל פעם לכמה שעות טובות. וולף פשוט לא מוצא מלים לתאר את הערכתו למנהל, לאנשי העמותה ולרופאים ולמטפלים שבהם צפה בפעולה יום יום. דעתו השתנתה מקצה לקצה.
"כן, כן", נאנח פרופ' יהודה ברוך. "הסטיגמות, כמו תמיד, קשות ונטולות חמלה", הוא מנסה להסביר למה נתן את ברכתו לפרויקט. "אנשים מדמיינים קשירות, אחים גברתנים שקופצים על בני אדם, מכות חשמל ואת ג'ק ניקולסון חונק את החבר שלו בכרית. נכון? מה לעשות. זה חקוק עמוק. אני רוצה להראות שזה מקום שיש בו בעיקר חמלה ועזרה. אני מאמין שאין לנו מה להסתיר.
"תדמיתית, תקציבית ומבחינת יחס המדינה, לעומת בתי חולים 'רגילים' - בתי החולים הפסיכיאטריים הם תמיד בתחתית הטבלה. אחרונים. למה? ככה. כי ככה זה. משקיעים באונקולוגית, בלב, בילדים, בגינקולוגיה. בריאות הנפש, זה לא מעניין".
פרופ' ברוך תומך ברפורמה הנוכחית ובמעבר לטיפול במסגרת קופות החולים. מאז ומתמיד גרס, הוא אומר, שמחלת נפש צריכה להיות מטופלת בדיוק כמו כל מחלה אחרת, שאין מה להתבייש או להצניע בה. מחלה היא מחלה היא מחלה. "הבעיה שאפילו המטופלים בעצמם אומרים שהיו מעדיפים לחלות בסרטן מאשר במה שחלו. הורים לילדים מאושפזים אמרו לי לא פעם שהיו מעדיפים שהילד שלהם יחלה בסרטן רק לא במחלת נפש. כולם מעדיפים 'מחלה רגילה', קשה ככל שתהיה. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מלים? רציתי שאנשים יראו את העליבות ואת הקושי ואת הסבל הנורא שמחלות נפש גורמות לאנשים. אבל גם את האנושיות, ההתמודדות והרצון העצום הבלתי נגמר של כל מטופל ומטופלת לחזור ולהיות אדם רגיל, נורמלי, ככל בני האדם".
העליבות והקושי אכן ניכרים. התמונות מדכאות. לגבי שאר המסרים שברוך קיווה להעביר, לא בטוח. אין למשל אף צילום עם חיוך ואין צילומים שמביעים שמחה - כי אסור להראות פנים. תנוחות הגוף בדרך כלל משדרות מצוקה. היעדר חיות. לא רואים שם חיבוק, מגע אוהד בין מטופלים, שום דבר מעודד או אופטימי. חלק ניכר מהצילומים נראים כלקוחים הישר מאותם סרטים מייצרי סטיגמות שהם היו רוצים כל כך למגר: מטופל בעת קשירה, מטופלת מורדמת במהלך טיפול בחשמל, קשישים ניצולי שואה בבגדים מרופטים, עלובים, בישיבה קטטונית, בבהייה אינסופית. ראשים שחוחים, מורכנים. פיג'מות מרושלות, נעלי בית מרופטות. חדרים אפלים, מרצפות משנות ה-50, קירות עירומים. דיכאון אטומי.
ובכל זאת אנשי הצוות שלמים עם התערוכה. גם המטופלים, מתברר. עמית מור, בת 30, קיבוצניקית לוחמנית, ממוקדת ורהוטה, עם עבר של ניסיונות התאבדות רבים, כרגע בשלב התחלתי של שיקום, הודות לסדרת טיפולים בחשמל שהעמידו אותה על הרגליים. היא מתגוררת בהוסטל של העמותה מחוץ לתחומי בית החולים, בהשגחת מדריך 24 שעות ביממה, ועובדת בקפטריה של בית החולים, תמורת שקל אחד לשעה. בבית החולים הכירה את י' והתחיל ביניהם רומן. הם הפכו לזוג המפורסם של אברבנאל. אבל הוא עדיין מאושפז. היא חברה בעמותת "בחברה טובה" הלוחמת למען זכויותיהם של חולי נפש בשיקום, "מתמודדים", כלשונה.
"אנחנו אנשים סוג ב'", היא אומרת. "ככה זה היום בחברה שלנו. אדם בריא לא יכול בכלל לדמיין, להעלות בדעתו, במה זה כרוך לצאת מהמעגל הזה, אחרי שנפלת פעם. איזה כוח צריך בשביל להגיד לעצמך 'אני לא רוצה להיתקע פה. אני רוצה לחזור לחיים נורמליים', וגם לעשות שזה יקרה".
על הפרויקט של וולף יש לה דברים טובים להגיד. "כל חשיפה והוצאת האמת לאור, היא דבר חיובי. אני באופן אישי אוהבת חשיפה. חלק מהדיכוי שהחברה מפעילה על המתמודדים הוא בכך שהיא כופה עלינו אנונימיות. עילום שם. זה מעצבן אותי מאוד שאני לא יכולה לדבר ולפרסם דברים בשמי. אם אני לא יכולה לחתום את שמי, אז אני עלומה. זה כאילו שאני לא קיימת. זה לא מקובל עלי".
בזכות התעקשותה והשיפור במצבה קיבלה מור אישור מהפסיכיאטרית שלה להתראיין בשמה המלא.*
התקדים של דפרדון
מיקי קרצמן, ראש מגמת הצילום בבצלאל (המצלם גם עבור מוסף "הארץ"), אומר כי "פרויקט צילומי מהסוג הזה, בהיקף כזה, בתוך בית חולים פסיכיאטרי לא נעשה בעבר בישראל". בעולם הגדול, מעיד קרצמן, עשו את זה קודם. צלם הסטילס והסרטים התיעודי ריימונד דפרדון (Depardon) הקדים את קובי וולף ב-30 שנה. בין השנים 71' ל-74' הצליח לרתום לפרויקט צילומי בית חולים לחולי נפש בסן קלמנטה שבאיטליה. הוא תיעד את המטופלים ואת חיי היומיום של בית החולים. משנודע לוולף מפי קרצמן על כך, לאחר כמה שבועות עבודה באברבנאל, מיהר לצפות בתמונות והפיק מהן לדבריו, השראה גדולה. שלא כמו וולף, דפרדון מימש את הפנטסיה במלואה: הוא קיבל גם את האישור המיוחל להתגורר בתוך בית החולים. הוא פקד את המקום לפרקי זמן ממושכים וחי עם המאושפזים. התיעוד הופיע בתערוכת צילומים ובספר.
"מעבר להישג של קובי שהצליח לשכנע את בית חולים אברבנאל לפתוח בפניו את שעריו ולא להסתיר דבר", אומר קרצמן, "ישנו הישג אמנותי חשוב. העבודות שלו מאוד יפות ואיכותיות".
<<
