אני מתפתה להשיב לאורן קקון בשפתה של נזימה, הלא היא אותה "אמא מתגעגעת למלים" בספרו של דודו בוסי, שאותו ביזה במאמר הביקורת ("תרבות וספרות", 20.10). הספר של בוסי גרם לו להזיע ממבוכה, להתפתל, להתבייש. הוא כתב: "אני רוצה לשכוח את עצמי מרוב בושה, להתאיין, לשכוח מנין באתי". והרי הספר של בוסי עוסק בדיוק בזה, בדמותו של עובדיה המתכחש, אכול השנאה העצמית, שמעידה עליו נזימה אמו: "אדם שמתבייש בעצמו בחיים לא יכול להיות מבסוט. הולך עם הבושה כמו לוליין על חבל דק. זה שמתבייש - ירצה או לא ירצה - הופך לשחקן. חי הכול בכאילו".
אורן קקון, שכותב כל כך יפה, לא יכול להיות שלא שם לב. הספר בוודאי נגע בו, טילטל אותו, הזכיר לו את מה שהוא רוצה לשכוח. אולי הוא סתם כתב בכאילו, בשביל להגיד ההפך? אבל יפה לכתוב על המזרחים "ערפדים הדואגים לפצע שידמם לעד, שיוכלו למצוץ ממנו תדיר"? כמו שאמרו האנטישמים יימח שמם על היהודים. והלא הספר עוסק בדיוק במזרחי שנוסע לגרמניה ומנסה לעשות כסף מהאנטישמיות בהפוך על הפוך, כשהוא מרסס מגן דוד על חנותו, ועושה "נא" לכל הנאו-נאצים. הספר בדיוק עושה את ההקבלה בין שנאת היהודים לשנאת המזרחים, שגם הם הסירו את שרשרת המגן דוד מהצוואר כדי שלא תעשה להם בושות. אולי בעצם רצה לבייש את עצמו ולשבח את בוסי. הבושה היא של קקון, ובזה בוסי יכול להתגאות.
סיגלית בנאי
טורקית, להבדיל מעברית
במאמרו "מותר הספרות הטורקית על העברית" ("תרבות וספרות", 20.10) ציין ב"צ כי יש דמיון בין רצונם של משוררים טורקים ומשוררים עברים מודרנים לחלן את שתי השפות ולהיפטר מאסוציאציות דתיות. לדעתו הצליחה הטורקית במשימה, אך הצלחת העברית חלקית: "היתרון של הטורקית היה המעבר מכתב ערבי לאותיות לטיניות. העברית לא הצליחה לעשות את הצעד הנועז הזה ונשארה עם רגל אחת בקודש ורגל אחת בחול".
מבלי להיכנס לתולדות השפה הטורקית, ומדוע נכתבה במשך מאות רבות בכתב ערבי, יש לציין כי שפה זו אינה שפה שמית, ולכן כתיבתה באותיות ערביות היתה קשה ומסורבלת. הכתב הערבי השמי לא התאים לצלילי השפה שמוצאה באסיה התיכונה. לכל מלה היו לפעמים חמש ואפילו שש אפשרויות קריאה. יש צלילים בטורקית שלא היה ניתן לכותבם כלל באותיות ערביות. אמנם אחת ממטרותיו של אתאטורק היתה ניתוק הקשר מן האיסלאם בעזרת המעבר לכתב הלטיני, אך היה זה כחלק מרפורמה רחבה יותר של השפה, שעיקרה מחיקה של מלים ערביות שיש להן מקבילות טורקיות. החלפת הכתב הערבי בלטיני הפכה את השפה לקריאה ונגישה להמוני העם.
הכתב העברי, לעומת זאת, שהורתו ולידתו לפני קרוב ל-3,000 שנה , היה מאז ומעולם חלק אורגני ממנה. אין אפשרות להעביר לכתב לטיני מספר גדול של עיצורים ותנועות מן השפה העברית, בדיוק כשם שכתיבת הטורקית באותיות ערביות נכשלה כישלון חרוץ. העברית המודרנית צצה ועלתה מתוך רבדים דתיים-תרבותיים והיא ספוגה בהם לפני ולפנים. תלישת השפה העברית משורשיה הדתיים כמוה כקטיעת אבר מן הגוף.
בגלל ההבדל המהותי הזה אין מקום להשוואה בין השפות. השוואה כזאת מזכירה את "הארכיאולוגים החדשים", המבטלים את התנ"ך כאחד המקורות להיסטוריה של העם היהודי בארץ-ישראל מפני שלא נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים שיבססו את הכתוב בו.
דינה בר-לב
מנחה מאדמה ארורה
במדורו לפרשת "בראשית" כתב הרב בנימין לאו "לעולם לא נדע מדוע שעה ה' למנחתו של הבל, ולא לשלו, האם מפני שהביא מהגרוע שבפירות?" בבראשית ג, יז נאמר "ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך". אין ה' יכול לקחת מנחה מתוצרת האדמה שעיבד קין, שקודם לכן הודיע ה' לאביו "ארורה האדמה בעבורו". אם האדמה ארורה, כיצד אפשר לקבל מנחה ממנה?
אישור נוסף להנחה זו אנו מוצאים בבראשית ח, כ-כא, המספרים על תום תקופת המבול: "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהרה... וירח ה' את ריח הניחח, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". הקללה שהוטלה על האדמה מוסרת בזאת. ונח מתחיל מחדש בעיבוד האדמה, "ויטע כרם". מרגע זה מקבל האל מההולכים בדרכו מנחות, הן מבכורות הצאן והן מביכורי הענבים, ביכורי קציר חיטים וכדומה.
יוסי ברנסל
מחלוקת מכובדת עם אפרון
מאמר הביקורת של מגן ברושי "משלחת פילוסופית לקומראן" ("תרבות וספרות, 1.10) אינו מתעניין באמת בנשוא הביקורת שלו אלא נועד לקדם את הדעה שברושי שותף לה, שכותבי המגילות היו האיסיים, ולהציג את מי שלא מקבלים תיאוריה זו כרודפי סנסציות בלתי נלאים, המעלים הצעות מופרכות ושקריות. ברושי לא טורח אפילו להסביר לקוראים מה בעצם הבעיה בכתבים אלה, הגורמת מחלוקות חריפות במחקר. מדבריו עולה כאילו השרידים הארכיאולוגיים, 900 המגילות שהתגלו ו"ועדותם המפורשת של שלושה היסטוריונים בני הזמן" קובעים במפורש כי המגילות נכתבו על ידי האיסיים. ולא היא.
אכן יש קווי דמיון בין כתבי קומראן לאיסיים. אך היסטוריון המקבל את התיאוריה האיסיית צריך להסביר כיצד ליישב את ההערצה שרוחשים יוסף בן מתתיהו ופילון לאיסיים על שום חסידותם ואדיקותם, עם טקסטים של כת פורשת, הפוסלת את ירושלים ההיסטורית ואת בית המקדש היהודי, וכן הוא צריך להסביר את הזיקה "המטרידה", שהכל מודים בה, בין כתבי הכת לנצרות. לשיא הטעיית הקורא מגיע ברושי בסיום ביקורתו, בפוסלו את שיטת יהושע אפרון ותלמידיו, שהיא לטענתו "פגומה מכל בחינה אפשרית", משום שהיא סוברת כי "לא רק המגילות אלא גם הספרים הגנוזים והחיצוניים, שכל העולם מייחסם לבית השני, אינם אלא כתבים נוצריים".
ברור ממשפט זה שברושי אינו מכיר את שיטת אפרון. הרי לדעת אפרון הספרים החיצוניים כמו בן סירא, ספרי החשמונאים, יהודית, טוביה ואחרים, נכתבו בידי יהודים בתקופת הבית השני והם מקורות מרכזיים להבנת עולמה של היהדות בעת ההיא. אפרון אינו טוען לנוצריותם של הספרים החיצוניים אלא לנוצריותם של החיבורים הידועים בשם "אפוקריפיים" (על פי המינוח הקתולי) או "הפסבדואפיגרפיים" (לפי המינוח הפרוטסטנטי), בעיקר משום שאלה חיבורים אפוקליפטיים, ולדעתו האפוקליפטיקה, או הקומפוזיציה האפוקליפטית, נולדה בחיק הנצרות ומקורותיה נטועים בברית החדשה.
ברושי מוזמן להתמודד עם שיטתו של אפרון, המוצעת במלואה בשני הספרים שהתפרסמו לאחרונה ("ראשית הנצרות ואפוקליפטיקה"; "התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית"), אבל מן הראוי שיעשה זאת לא בהטחת עלבונות אלא בוויכוח ענייני ומתוך כבוד לחוקר ומורה דגול, שהקדיש את כל חייו לחקר שלל היבטיה של תקופת הבית השני, וגיבש תפיסת עולם כוללת, שהשפיעה על דורות של תלמידים באוניברסיטת תל-אביב.
רבקה ניר
אפרים ב"ר יצחק
במאמרה של רות אלמוג ("תרבות וספרות", 20.10) מופיע רבי אפרים ב"ר יעקב מבונא שכתב כביכול את הקינה "העקידה" על הרוגי וירצבורג. בספר "עמודי העבודה" לאליעזר בן מאיר לנדסהוט, הוצאת חרמון, ניו יורק תשכ"ח, עמ' 48, נכתב ש"העקידה" המוזכרת היא מאת רבי אפרים ב"ר יצחק מרגנסבורג, וזו התחלתה: "אם אפס רובע הקן" וסימנו: אפרים ב"ר יצחק, כמו שמופיע גם במחזור לראש השנה.
יוסף ארביב
עוצמת הדממה של שירת התפילה
רות אלמוג כותבת ב"יומן" ("תרבות וספרות", 20.10) כי רק בית כנסת אחד בבני ברק משמר את נוסח התפילה של יהודי גרמניה. נוסח זה הוא נוסח התפילות לפי מנגינת החזן לבנדובסקי. לפני שנים יצא תקליט של מקהלה ששרה תפילות אלה בנוסח לבנדובסקי מטעם "בית התפוצות". לא ידוע לי אם יש גם תקליטור לתפילות אלה. נוסח זה ממשיך ומושר גם היום בראש השנה וביום הכיפורים בקיבוץ טירת צבי. חבר הכנסת שמחה פרידמן ז"ל היה הרב הבלתי מוכתר והחזן של הקיבוץ בילדותי; כעוצמת הקדושה ועוצמת הדממה של שירת התפילה שלו לא זכיתי עוד לשמוע. ממשיכיו בקיבוץ מתפללים גם עכשיו באותה מנגינה עצמה.
רות נצר
הקוראן מכיר רק ב"ארץ ישראל"
בהמשך למאמרו של שמעון שמיר ("תרבות וספרות", 13.10), המונח פלסטין אינו קיים כלל בקוראן. לפי הקוראן, "ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן, שייכת לעם ישראל והיא הוענקה לו על ידי אללה (סורה 7 פסוק 137). ולא זו בלבד, אלא שאללה, אלוהי הערבים בקוראן, מזהיר את עם ישראל מנסיגה מארצו. משה אומר לעם ישראל: "עמי, בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אלוהים לכם ולא תסוגו אחור פן תלכו לאבדון" (סורה 5 פסוק 21).
נעמן כהן
אלפחורס לפת שחרית
הצעתו של מלצר לחפש את מקור ה"אלפחורס" בשורש הערבית פ. ח'.ר היא שקופה מכדי להיות נכונה. מאות השנים שעברו, והמעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, לא היטיבו עם השורשים הערביים של מלים ספרדיות רבות. אף במלים שידוע בבירור מקורם, לעתים קשה מאוד לראות איך העיצורים עוותו עד למלה הספרדית המודרנית. מה שכן עולה לעתים קרובות זה ש-j ספרדית מייצגת בדך כלל צליל כמו "ש" בערבית (דרך צליל כגון ז', כי נראה כי כך ביטאו את ה-j בימי הביניים), על אף ביטוי ה-j כחי"ת בספרדית מודרנית. ה-ח או ח' בערבית נשחקת ונעלמת לחלוטין בשיבוש הספרדי. איך אומרים "הלוואי" בספרדית? "אוחאלה" (ojala), מלה הנגזרת מהביטוי הערבי "אנשאללה". בפורטוגלית עדיין אומרים "אשאלה". מלצר עצמו מביא מלה שעברה אותם תהליכים בדיוק, "אלאחו" (alaju), שהרי היא שיבוש של המלה הערבית למלית, אל-חשווה (hashwa-al). החי"ת נשחקת לאין, והשי"ן מיוצגת ב-j. ואולי אכלו אלפחורס בבוקר, ויש לחפש את שורשיהם דווקא במלה הערבית אל-פג'ר, בבחינת "פת שחרית"?
<<
