רן יגיל (יליד 1968) הוא סופר, מבקר ומעורכי כתב העת "עמדה". עד כה פירסם חמישה ספרים, ביניהם נובלה ביוגרפית על הזמר ז'אק ברל ("ז'אק", 1998), ורומן ביוגרפי על המשורר נח שטרן ("נקישות ורמזי אור - מדינת ישראל נגד נח שטרן", 2003). בימים אלה רואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרו "הרביניסט האחרון", רומן שבמרכזו טייס מיואש המתכנן להתנקש בחייו של יגאל עמיר
איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
הדמויות המאכלסות את "דרכי החירות", הטרילוגיה שכתב ז'אן פול סארטר: מטייה, דניאל וברינה הקומוניסט האדמוני, הם כולם אני. גם אנטואן רוקנטאן מ"הבחילה" לסארטר חקוק בי. וכמובן המלך ינאי הצעיר מ"מלך בשר ודם" למשה שמיר.
עם איזה סופר או סופרת היית יוצא לבלות ערב בבית קפה?
הייתי רוצה לפגוש את הסופר והעורך אשר ברש, שידע ליצור סינתזה בין סופר גדול לעורך גדול. הוא היה עורך כתב העת "הדים" ואלמנך "מצפה", ואחר כך עורכה של הוצאת "מסדה" האגדית. הוא ערך והוציא לאור את פוגל, עגנון, אצ"ג, אסתר ראב ויהודה בורלא. מסה שכתבתי על הנובלות ההיסטוריות שלו עומדת לראות אור בגיליון הבא של "עמדה".
איזה ספר של סופר אחר היית רוצה לכתוב בעצמך?
על אף שאינני הומוסקסואל לא הייתי מתנגד להיות חתום על סיפורי הווידוי החזקים של יותם ראובני ב"בעד ההזיה", ספר מצמרר. ועל אף שאינני אשה, לא הייתי מתנגד לכתוב את דמותה של גילה בעלת הציצקאות ב"מישהי צריכה להיות כאן" של הסופרת לאה איני, ספר מדהים.
מהו המשפט האהוב עליך בספרך "הרביניסט האחרון"?
"הייתי מיואש ופגוע. כן, זאת המלה, פגוע. הרגשתי באותו רגע שכל מה שנלחמתי וחלמתי למענו הולך בעצם קאקען. ראיתי בזה ממש כישלון אישי שלי. כאילו המדינה היא מעין גוף אורגני אחד, יחידה אחת של גוף ונשמה, ויגאל עמיר מעין פצע מרקיב בתוכה. אולקוס מדמם".
מי היה הקורא הראשון של כתב-היד?
הקורא הראשון של כתב-היד הזה היה המשורר והעורך עמוס אדלהייט ששוקד עמי על כתב-העת "עמדה". בדרך כלל הוא ואמי הם הקוראים הראשונים שלי וההערות שלהם שוות זהב.
ממי היית מבקש לקרוא את הספר?
מאשתי, דנה, שטרם קראה אותו. היא כל כך עסוקה עם שלושת ילדינו שלא התפנתה לזה. ובכלל, הספרות זה צד חזק אצלי שהיא פחות מכירה. אני מייחל שתקרא את הספר ותשוחח עליו עמי. וגם אבי שהתפנה לקרוא אותו בימים אלה.
מי אתה מצטער שלא יוכל לקרוא את הספר?
סבי, משה חורגל, שהיה אדם נפלא ושחקן נהדר ב"מטאטא" וב"קאמרי", כך אומרים, כי אני לא זכיתי לראותו על הבמה. לו ולאמי אני חב את אהבת הספרות.
לו היית כותב היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
כבר כתבתי. לא בדיוק אוטוביוגרפיה, אבל סיפור בן אלף מלה שפותח את ספרי הראשון "ארז כמעט יפה" ועוסק בזהות, נקרא "אוטוביוגרפיה". הרעיון בסיפור היה לתמצת את זהותו של אדם באלף מלה במקום באלף דפים. הוא נפתח כך: "אני מתחבא במכולת של סלומון כבר חמישה חודשים... אף אחד כאן לא הוגה את השם שלי נכון".
<<
