מי שמתבונן היטב ולאורך זמן במוסף "תרבות וספרות" ימצא שדרכו כתנועתה של אליפסה בחלל. מסתובב סביב עצמו וסביב שמש התרבות. כך מתחממים בקרניה כל קהלי הספרות. משירה מסופוטמית לשירה צעירה, מסופרים קאנוניים לחדשים, אנכרוניזם ופוסט מודרניזם, ספרות "כבדה" וספרות זולה, והכל מתובל בדעות ופולמוסים, והכל מדבר דיבור ספרותי. אני יודע, שכשמופיע בשבוע אחד מוסף שעניינו ספרות ארכאית, כלומר התרחקות מהשמש, יופיע בשבוע שלאחר מכן משהו מרענן וחדשני שיהיה קרוב מאוד לשמש, לפעמים עד כדי היכוות.
דומה שבשבוע שעבר ננקטה במוסף עמדה שמרנית במיוחד, שלוקחת אותי רחוק מאוד מאותה שמש. כך זה נראה מהתבוננות במוסף כולו ובייחוד בעמוד הראשון. יהי כן. ידבר בני ציפר על שיר מגוהץ בלי קמט. ידבר יצחק לאור ביובש על רוסו. מותר להם, לשני אלו, לנוח מדי פעם, מותר להם לקוראים מסוימים להתענג על חומו של עולם ישן. אבל ממאמרו של אורי הולנדר השמרנות מתפקעת ממש.
אני מסכים לכל מה שאומר הולנדר בפיסקת הפתיחה לדבריו. אני מסכים עוד יותר לדברים היפים והמנוסחים היטב העולים מן הפיסקה השנייה. הנה קטע חזק: "הפתולוגיה הבלתי נמנעת של הבין תחומיות טיפחה, למשל, מומחים שאינם מבדילים בין פאלוס לפאולוס, והולידה לא מעט יישויות מלומדות, שאינן דוברות שום שפה פרט לשפת 'לקאנט' (הכלאה טיפוסית של לאקאן וקאנט)". בעניין זה אני חושב בדיוק כמוהו. אני גם מסכים להתעללות שלו במנחם בן ובספרו. כך ראוי להיעשות. אני מסכים בעצם לרוב הדברים העולים מן המאמר, אך גוזר מהם מסקנות הפוכות לגמרי.
לא מבין מה פשר הדאגה של הולנדר. לא מבין ממה הוא מפחד. אבל אני בעצמי נהפך קצת מודאג כשאני קורא את דבריו של משורר צעיר כמוהו הדורש, קבל עם, להחזיר את השירה אחורה בזמן ובתפישה, המדבר במפורש על אוליגרכיה ספרותית, שמתכבסת אצלו למלה "אליטיזם", כאילו שבכך פתר את עצמו, כאילו שהוא בן תשעים. הייתי אומר לו להולנדר לרדת מהעץ שעליו טיפס, אלא שהוא נמצא על ענן.
לא אלאה, הנה הפואנטה. ראשית, ובזאת אני נסמך על האינטואיציות, הולנדר לא היה צריך לקרוא את ספרו של בן כדי לדעת שזהו ספר גרוע. כאלו, לשמחתו של המבקר, יש בשפע, ספרים שאין צורך לקרוא אלא בהזמנה של עורך. אלא שטיעונו של הולנדר כאן, על אותה אינפלציה של כותבים "גרפומנים", היה מונח עוד קודם בתודעתו, מחכה לשעת כושר, והנה בא מנחם בן והרים לו להנחתה. כמה נוח לדבר מהמקום הנמוך הזה? מקום שממנו אפשר לומר כמעט הכל על השירה.
שנית, וזהו לב העניין, למרות כל הנאמר ברשימה של הולנדר, שלא נמצאה בה ולו הצדקה אחת ראויה לקריאת הספר של בן, מסיים הכותב בהמלצה חמה לקורא המתחיל. עליו, על אותו קורא, לגשת בכל זאת אל ספרו של בן וללמוד דרכו שירה. הנה הגיחוך. אורי הולנדר ומנחם בן נשענים על הנחה זהה. שניהם חושבים שהקורא מטומטם. יש להם גם תכונה אישיותית זהה, שניהם יהירים. בן בכך שהוא מוריד את השירה לזנות, והולנדר בכך שאינו מאפשר גישה בלתי אמצעית אליה, ושמסרסר אותה במחיר כל-כך גבוה, ולמעשה, כפי שמשתמע מהמאמר כולו, מנכס אותה לעצמו והופך אותה לשפחת המין הפרטית שלו, שפחה שיוכל לבעול בכל זמן שיחפוץ. שניהם, מכל מקום, גם בן וגם הולנדר, מפקיעים את השירה מקוראיה האמיתיים, שהם, כמוה, באים מכל הקצוות וחובקים את כל תחומי החיים.
אבל מי יודע, אולי בשבוע הבא אוכל לקרוא דבר מה ביקורתי, חדשני ומעניין, אפילו של איזה כותב צעיר, גרפומן, לא תרבותי, לא אליטיסט, מבוהל, מהוסס, שהיה לו רעיון חכם, שקיבל, לכמה רגעים, בימה, שיוציא אותי מהקוטב ההולנדרי, שיקרב אותי אל השמש.
<<
