ברשימת הביקורת היפה "לשיר עם הזקנות של סלוניק" ("תרבות וספרות", 27.10), טוען אלמוג בהר בצדק: "אין שימור ללא חידוש, והמשכיותה של תרבות תלויה בנכונותם של דורות לנהוג בעברם מידה של כבוד (...) הספר, על כן, הוא הזמנה לחדש בתוך שירי הלאדינו, ולהזמין את השירים הללו, הישנים, לחדש את חיינו". בהמשך מאזכר המבקר כמה מן היוצרים הישראלים שנענו לאתגר וכותבים שירה ופרוזה מתוך מסורת הלאדינו או בהשראתה, ביניהם מרגלית מתתיהו, אבנר פרץ, מתילדה כהן-סראנו ומיכל הלד.
ברצוני להזכיר בהקשר זה אמנית ישראלית חשובה, שיוצרת, כותבת ומבצעת בהשראת מסורת הלאדינו ומסורות תרבותיות נוספות, הלא היא אתי בן-זקן, זמרת קונצרטים נודעת ואמנית רב-תחומית, שהרפרטואר הביצועי שלה כולל שירי לאדינו, לצד יצירות מקוריות המשלבות תיאטרון ושירה ווקאלית, פרי עבודה משותפת עם בן זוגה לחיים, המלחין איתן שטיינברג, ובהם הדיסק "הכלה מתירה צמותיה, החתן מתעלף - שירי אהבה בלאדינו", הדיסק "רעווא דרעוין" - המבוסס בחלקו על טקסט קבלי, והיצירות התיאטרליות-המוסיקליות: "הסולטן בהריון" (2002), "סטאבט מאטר - תפילה אנושית" (2005), ו"השוטה שאהב לשיר" (2006). נוסף לכך כתבה בן-זקן שני רומאנים, שהשני בהם, "מה שכתוב למעלה" (ספריית הפועלים, 2004), הוא רומאן מרהיב ומעמיק, שדן בצורך העמוק של האמן-היוצר בפרט ושל היחיד בתרבות בכלל - במסורות תרבותיות עתיקות כמקור לתכנים, סמלים ומשמעויות, שהם הבסיס לקיומה של תרבות אנושית בת-קיימא וליצירה אמנותית משמעותית וחיונית.
שירת הלאדינו ותרבותה היא ציר מרכזי ברומאן הזה, ועליה נכתבו שם, בין השאר, השורות היפות הללו: "השירים האלה יש בהם פלא גדול (...) לפנים שרו אותם אבותינו בספרד. כשנאלצו להיפרד מספרד, לא אבו להיפרד מן השירים ונשאו אותם אתם אל גלויותיהם, שם שיננו אותם ולימדו אותם לילדיהם. ככה קרה שבכל הארצות, בצפון, בדרום ובמזרח, שרים היהודים אותן מלים שניחוחן גירניום וטעמן הדר, ומנגנים אותן מנגינות שצבען חימר וצלילן איוושת הרוח בקסטיליה" ("מה שכתוב למעלה", עמ' 157).
בימים אלה של "דלדול הרוח" בישראל (כביטויו של פרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל הישראלי, בראיון עם סבר פלוצקר ב-27.10), אכן קיימת חשיבות אדירה לכל יצירה אמנותית ותרבותית ששואבת מימיה ממעיינות עמוקים אלה של מים חיים.
שונית כהן
שנאה עצמית
אורן קקון ביקש "להתייחס ברצינות לדודו בוסי, לאהוב את היצירה שלו, את הכתיבה" ("תרבות וספרות", 20.10). אבל ברשימתו על ספרו של בוסי, "אמא מתגעגעת למלים" הוא איבד את הדיאלוג הבסיסי המתבקש עם מקצוע הספרות, השיח המזרחי החדש והאתיקה הנדרשת כאיש רוח. הכתיבה של אורן קקון מנסה לשמר איזו רוח ספונטנית, "אותנטית", כאילו מבקשת לומר שהיא לא מודעת למקורותיה המתודולוגיים. אך בו בזמן נטועים בתוכה יסודות המאפיינים את ביקורת הספרות העכשווית, או נכון יותר - את העדרה.
קקון מספר בגוף ראשון על התהליך של הקריאה וההדהוד (או הצרימה) של הופעת הקול המזרחי בספר השלישי המרגש של דודו בוסי. "אבל אז מופיע הקול המשונה הזה. המצמרר. המביך". הצמרמורת והבושה האוחזות בקקון הן סוג של מיטונומיה לתוכן השלילי שנמזג לתוך המזרחיות מאותו מפגש אלים בסוף המאה התשע עשרה של הציונות עם יהודי המזרח.
קקון רומז ברשימתו להיווצרות של רצף מחאה מזרחי כסוג של נרטיב היסטורי הגמוני חלופי ומקביל לנרטיב הציוני הממלכתי. "והנה הוא, במלוא הדרו, הקול המזרחי. הנה היא, חדה כמו עלבון, האצבע המאשימה. אני כמעט הופך אלים. צ'רלי ביטון, יוסי יונה, אריה דרעי, דודו בוסי. ערפדים הדואגים לפצע שידמם לעד, שיוכלו למצוץ ממנו תדיר". וכך, קקון ביקש להתייחס ברצינות לספרו של דודו בוסי, אך כעבור כמה וכמה פיסקאות הוא ביטל כל התכתבות עם השיח המזרחי החדש ואף לא כיבד את תפקיד המבקר, או אפילו את עמידתו במרחב ספרותי כגון המדור "תרבות וספרות" ב"הארץ".
אורן קקון מציע לנו דה-פוליטיזציה שהופכת את כל המבט התרבותי למבט פסיכולוגיסטי זול, שבתוכו נצטרך ללמוד להתנהל ולהתבטא. ובמאמר מוסגר שוב חוזרת המנטרה של "אמנות לשם אמנות" - ובמקרה זה: הספר של בוסי אמור להתעלם מכל הבעיות החברתיות ולעבור טרנספורמציה לאיזה קוף שירקוד לצד מכונת הריקוד של "הלובן" המדומיין. אבל ישנה אזהרה אחת למרקד האוריינטלי - אל לך לחשוף את האלימות החברתית בעיני המבקר הספרותי, שמא הוא יחשוף את הבושה ויכתוב ברבים שהובשת אותו, מכיוון שהוא (המבקר הספרותי) עוטה עכשיו את בגדי האדון וכבר שכח את המבנה החברתי והתרבותי בישראל. כך הבעיה שוב חוזרת ליחיד ומופקעת מידי המבנים החברתיים המקיפים.
אני מתפתה כמעט לענות על כל מלה ברשימה של אורן קקון, אבל אחרי המטפורה של הערפדים מוצצי הדם של עצמם, אני חש שאין צורך להמשיך ולהתייחס אליה ברצינות. רק שאלה אחת מרחפת, האם היעלמות הייצוגים המזרחים, תעלים את הבעיה?! בוא נודה לעולם התרבות ובמיוחד לספרות שמצליחה להתסיס) ובו בזמן להקפיא( בעיות חברתיות ולתת להן שם, צורה.
מתי שמואלוף
הספר "האמנה החברתית" מאת ז'אן ז'אק רוסו, שעליו נכתב ב"תרבות וספרות" בשבוע שעבר, יצא לאור בסדרת לוגוס, הקלאסיקה של הפילוסופיה, של הוצאת "רסלינג".
<<
