הסוף של רומאן משפחה, מאת פטר נדש, תירגם מהונגרית דוד טרבאי, הוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת בעריכת אילנה המרמן, 2006, 209 עמודים
פטר נדש. סך כל אובדניו של אדם
דם סמיך ממים, גורס הפתגם. אולם היש בכוחו של הדם לנצח את תכתיבי המציאות החיצונית? כיצד שורדים קשרי משפחה במשך תהפוכות ההיסטוריה? והאם עלולים קורותיה של משפחה להגיע ביום מן הימים לקצם, להסתיים כפי ששפות עלולות להיכחד וכמו שמדינות נמחקות לפעמים מן המפה? עם שאלות אלה מתמודדת בכישרון ובאומץ כתיבתו של פטר נדש בספר "הסוף של רומאן משפחה". תרגומו של דוד טרבאי משמר בקפידה את איכויות היצירה הנחשבת, ולא בכדי, אחד הספרים המשמעותיים ביותר בספרות ההונגרית של העשורים האחרונים.
"הסוף של רומאן משפחה", שראה אור ב-1977, הוא רומאן הביכורים של פטר נדש ואחת מיצירותיו המרכזיות. נדש נולד בבודפשט בשנת 1942. סבו היה יהודי שהתנצר, והורי הסופר מתו בשנות העשרה של חייו. נדש חי אחדות משנות נעוריו בבית-יתומים, ועסק משנתו התשע-עשרה ואילך בכתיבה עיתונאית. לכתיבה זו חברה הכתיבה הספרותית ובכללה המחזאות, ואלה נעשו במהרה תחום עיסוקו הראשי. למן אמצע שנות השמונים ואילך התפרסם נדש גם מחוץ לגבולות מולדתו, הן בזכות "הסוף של רומאן משפחה" הן הודות לרומאן השני שכתב, "ספר הזיכרונות" (1986). כיום מקובל לראות בו את אחד הסופרים החשובים בהונגריה, לצד אימרה קרטס ופטר אסטרהאזי המפורסמים, ובמקביל לסופרים מעולים אך נודעים פחות, למשל אדם בודור ולאסלו קרסנוהורקאי.
הרומאן המוענק כעת לקוראים העברים זכה לתהילה בעיקר בשל הצלחתו לתמצת מערכת משפחתית מורכבת וסבוכה למרות מיעוט המשתתפים בה. באמצעות כתיבה של זרימת התודעה, כתיבה פוליפונית, קליידוסקופית ופוסט-מודרניסטית, עלה ביד נדש לברוא יצירה מצומצמת אך כבירה, שיש בה מבנה עלילתי ברור על אף הדילוגים הרווחים בה בין זמנים, אירועים ומחשבות. עלילת הפסיפס של הספר יכולה להיות מצומקת לכדי משפט אחד: ילד המופקד ביד הורי אביו בשנות החמישים של הונגריה הקומוניסטית גדל בכפר, ולאחר שהוא עד למות סבו וסבתו, מעבירים אותו לאחד מהמוסדות החינוכיים הרבים, שהמשטר שואף להכשיר באמצעותם את הדור הבא של עושי דברו.
אולם עיקר העיקרים בספר "הסוף של רומאן משפחה" אינו כלל וכלל העלילה, ואף לא תיאור פשטני ורדוד של קורבנות ההיסטוריה ומקרבניהם: הכתיבה המשתוללת ועתירת האון של נדש מנציחה ברומאן תמונה מדויקת, המשלבת ביופי המכאיב של סיפור חניכה פיוטי את סך כל אובדניו של אדם ואת היטמעות העם היהודי כציבור. מעל לפכים משדר הנכד שגדל את המסר שהעביר לו סבו: "לכן, המשך להתבונן בתשומת לב, בלי הרף, אבל אל תאבד בפרטים הקטנים, אלא תארגן הכל לשיטה. ועם זאת אל תחשוב אף פעם שהסדר שתכונן מושלם, כי מעל לכל סדר נמצא אלוהים הכל יכול" (עמ' 40).
בילדות הילד הוא אלוהים, אבל היחשפותו למריבות משפחתיות ולעימותים הרוחשים גם מתחת לפני השטח מלמדים אותו חיש מהר, שהוא איננו כל יכול - גורלו נתון בעצם לחסדו של עולם המבוגרים. דמיונו העשיר של הילד והצורך העמוק שיש לו למצוא מושאי הזדהות בעולם החיצון מעצימים עד אין שאת את בדידותו ואת כמיהתו מכמירת הלב לאביו הנעדר. אפשר לראות בכמיהה לאב אלגוריה לכמיהת היהודי אל אלוהיו. אולם התרחשויות הספר מתחוללות ברובן בעולם מודרני, שהקריאה והלימודים עוררו בו את הספק, ואותו ספק נהפך כעבור שנות דור לוודאות שהאל איננו. אף על פי כן חש הסב צורך להעביר לנכדו את קורות המשפחה, וכך הוא מחבר אותו אל קורות אבות אבותיו במשך אלפיים השנים האחרונות.
על קצה המזלג, אך בלי שמץ של רפרוף שטחי, צולח נדש בספרו מאות רבות של היסטוריה יהודית ומטעים את קוראיו בקורות נדודיה הענפים של משפחה אחת: בניה ובנותיה מתגלגלים מארץ-ישראל דרך קפריסין, רודוס, סיציליה ורומא, עבור בערי ספרד כקדיס, קורדובה וגרנדה, המשך בצרפת, גרמניה ואנגליה, וכלה בחזרה לגרמניה, ומשם לאוסטריה, להונגריה, לפראג ושוב להונגריה. בעשר חטיבות צנומות, עשרה פרקים שאינם ממוספרים, מעלה הסופר לצד שברי סיפורים גם חוויות ילדות הממוקדות בתופעות חד-פעמיות, נחרתות בנבכי הזיכרון ומלוות את האדם בהמשך דרכו עד אחרית ימיו. מסיפורי הורי אביו של הילד פטר נעדרים כליל מאפייניהם הנדושים של סיפורי סבתא. לעומת זאת מתבררים מהותה של המשכיות המשפחה ותפקידם של הזיקה לשבט ושל הכורח להשתייך לעם. צאצאים, מעצם טבעם, נושאים מסר גנטי, ועמו נישאים הלאה גם תרבות השבט, ערכיו של העם וזיכרונו הקולקטיווי אל עתיד הדורות הבאים.
אולם שבר המאה העשרים ואובדן הקשר עם הדורות הקודמים אינם מטויחים ברומאן. הסב המגולל את קורות המשפחה מודה חד וחלק כי הוא בחר ביודעין למהול את דמו בדם זרים: "לכן הפריתי בזרעי אשה נוצרייה וערבבתי את הדם. אבל אביך נשא לו אשה יהודייה, וכך בזבז בך מה שאני הרווחתי והדם שלך שוב יהודי למחצה, אבל גם אתה תישא לך אשה נוצרייה ואז יימחה הדם!" (עמ' 91). זאת ועוד, אף שסיפורי סבא הם אכן פתיחת השער אל קורות המשפחה, החל מתקופת האבות וכלה במות הסב, הרי מנהלת הפנימייה שהילד נקלע אליה באחרית היצירה איננה בוחלת במלים בציינה: "כאן מתחילים בשבילך חיים חדשים. על מנת שתהפוך לחבר מועיל בקהילה, החיים החדשים שלך צריכים להסתיר את החיים הישנים שלך, כאילו רק עכשיו נולדת, כדי שתהיה בן אדם חדש!" (עמ' 195).
בגלל העושר העצום של העניינים שהספר דן בהם, כמו נהר איתן הסוחף באפיקו גם חומרים חסרי כל חשיבות לעצם קיומו, מתעוררים למקרא משפטיו זיכרונות רבים מיצירות אחרות. השקיעה בדפי התרגום המענג של "הסוף של רומאן משפחה" הזכירה לי, נוסף על חוויית הקריאה בפרק הפתיחה של "במו ידיו" מאת משה שמיר וברומאן ההונגרי "בית-ספר על הגבול" מאת גזה אוטליק, גם את עונג ההתוודעות המפעימה ליצירתו המצוינת של דוד טרבאי, הרומאן "סטלקר" (עם עובד, 2004), אחד הספרים העבריים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
"הסוף של רומאן משפחה" נכלל בסדרת "פרוזה אחרת", ושם הסדרה אכן יאה לו: קוראים קצרי-רוח לא ירוו ממנו נחת, וגם לא אלה הרוצים מבנה מאורגן, מסודר וברור לעלילת ספרם. עליהם נאמר בספר: "חסרי הסבלנות לא יהיו מאושרים, כי הם תמיד רוצים משהו, ותמיד מקבלים את מה שהם לא רוצים" (עמ' 33). אבל מי שמוכנים להתמודד עם יצירה חדשנית ומאתגרת, יצירה אשר כולה רבדים ומצולות, עשויים למצוא בה לצד האובדן המצמרר גם את האור, האור הנזכר בבשורה על פי יוחנן, הוא ה"זורח בחושך והחושך לא יכילנו".
<<
