הילדים יידו אבנים בג'יפ אז בתגובה קפצו ממנו שני חיילים, כיוונו לראשו של נער אחד והרגו את ג'מיל ג'בג'י, בן 14. הפרקליט הצבאי הראשי הורה על חקירת האירוע
תמונת ג'מיל ג'בג'י על הקיר בביתו. אמרו שהוא היה מבוקש? הרי לשירותים בחצר הוא היה פוחד ללכת לבד בלילה
צילומים: מיקי קרצמן
מה עובר עכשיו בראשו של החייל שירה אש חיה בראשו של נער והרגו? מה עבר בראשו ביום ראשון שעבר, עת כיוון את נשקו לראשו של הילד? האם הוא עוד חושב על קורבנו? ולמה צריך לירות אש חיה על ילדים, גם אם הם מיידים אבנים בג'יפ ממוגן? האין לחיילים אמצעי ענישה אחרים פרט לכדורי רובה, מכוונים לראשו של ילד?
ומה עם החלטות הקבינט "לקדם רגיעה גם בגדה המערבית"? הקבינט הלא החליט בשבוע שעבר שמעצרים בגדה יתבצעו מעכשיו רק באישור אלוף הפיקוד, אבל כדי לירות בראשו של ילד ולהרגו לא צריך שום אישור משום אלוף. די לצאת מהג'יפ, לכוון ולירות. צה"ל הרי מתנגד להפסקת האש, גם בגדה.
ג'מיל ג'בג'י, ילד הסוסים ממחנה הפליטים עסכר בשכם, נפל חלל. הוא יידה עם חבריו אבנים בג'יפ ההאמר המשוריין, שירד מההתנחלות לכיוון המחנה, והחייל הרג אותו בדם קר. הג'יפ נסע לאט, על פי עדות הילדים, נוסע ועוצר, נוסע ועוצר, במה שנראה לילדים כמו התגרות, כאילו ביקש לפתותם להתקרב עוד ועוד, עד שנעצר ומתוכו יצאו שני חיילים, מכוונים את האש לראש. לא גז מדמיע, אפילו לא כדורי גומי. אש חיה. גזר דין מוות על ידוי אבנים. ג'מיל אהב סוסים, שיחק בחוג לדרמה של המרכז הקהילתי, התאמן בקראטה, היה שוער נבחרת הילדים של המחנה בכדורגל וחבר בצופים. בן 14 וחצי במותו. הוא היה הילד הכי גבוה בשורת הילדים שעמדה על המצוק וידתה אבנים בהאמר שנסע למטה בכביש, אולי לכן נגזר דינו. אולי לכן כיוון החייל דווקא לראשו. כדור אחד שנכנס במצחו ויצא בעורפו, הורג אותו במקום.
למחרת הקימו הילדים גלעד לזכרו של ג'מיל. גל אבנים קטן, זר פרחים ותמונת ג'מיל במרכזו, בקצה מטע הזיתים, לא הרחק מחוות הסוסים שבה נמצא סוסו האהוב, מושאהר, בדיוק במקום בו נפל. ג'מיל הוא הילד השלישי שנהרג כאן בשנים האחרונות, בין מחנה עסכר להתנחלות אלון מורה שחולשת מההר.
הסמטאות הצרות במחנה הפליטים עסכר החדש מעוטרות עכשיו בתמונות בן המחנה שנפל. קר בבית משפחת ג'בג'י, והסבתא אסכייה מכורבלת בשמיכות צמר, שוכבת על מיטת הברזל שלה ובוהה כל היום בתמונת נכדה, מעוטרת בזר פרחים, התלויה על הקיר שמולה. בת 78, ילידת לוד, ג'מיל היה נכדה הקטן, בן הזקונים והתפנוקים של המשפחה.
אבי המשפחה, עבד אל-כרים, איננו בבית. מרבית חייו עבד במפעל נקניקים בבני ברק, ועכשיו, כשישראל הרגה את בנו, הוא שוהה בנכר, לא יכול להרשות לעצמו לחזור להתאבל על בנו. אל-כרים נסע כמה ימים לפני הרג בנו לירדן, יחד עם בנו חמיס, בן 19, שחולה במחלה ממארת נדירה. חמיס אמור לעבור ניתוח בירדן, וידו של אביו לא משגת לנסוע חזרה לימי האבל. וואפייה, האם השכולה, מקוננת. היא מוציאה מתחת למיטתה את הילקוט של ג'מיל ומשליכה אותו בזעם רב על הרצפה. "אמרו שהוא היה מבוקש? הרי לשירותים בחצר הוא היה פוחד ללכת לבד בלילה, תמיד אני ליוויתי אותו".
אל הבית נכנס
קצה המצוק במטע הזיתים במחנה עסכר, היכן שג'בג'י נהרג. מכאן לא מגינים על תל אביב
הילד מוחמד מסימי ואותות ההלם ניכרים גם בו. פנים קפואים, חותם שפם ראשון, מכוסס את ציפורניו ובוהה. הוא היה חברו הטוב ביותר של ג'מיל. "אני עדיין לא מאמין שהוא איננו", הוא ממלמל חרש. יחד גדלו מגיל אפס בסמטאות המחנה, יחד הלכו לבית הספר של המחנה ביום ראשון שעבר, יחד למדו בכיתה ט' 3 ויחד הם חזרו הביתה בצהריים. למוחמד אמר ג'מיל שאחר הצהריים יילך למרכז הקהילתי במחנה, לחוג לדרמה.
אחר כך ביקש ג'מיל שקל מאמו לסנדוויץ', עד שארוחת הצהריים תהיה מוכנה. הוא יצא מהבית ולא חזר. הוא קנה כנראה את הכריך והלך לחוות הסוסים שבקצה הסמטה, בגבול המחנה, שם נמצא סוסו האהוב. מדי יום הוא הלך אל מושאהר, מאכיל אותו בסוכר ומבריש את שיערו. גם ביום ראשון בצהריים הגיע לחווה, עד שהבחין, יחד עם חבריו, בג'יפ הצבאי היורד מכיוון אלון מורה, שמשתרעת על הרכס שממול. כעשרה ילדים, מרביתם בני גילו של ג'מיל, מיהרו אל מטע הזיתים הסמוך, שלמרגלותיו עובר הכביש שיורד מההתנחלות לכיוון צפון שכם.
יוצאים מהבית, בדרכו האחרונה של ג'מיל. בחוות הסוסים של מחמוד עדאווי עומד מושאהר האפרפר ומלחך חציר. חמשת סוסי החווה כלואים בתוך שלדת משאית ריקה, כאן מאמנים אותם לתחרויות רכיבה. כמה ימים לפני שנהרג ג'מיל זכה מושאהר שלו בתחרות רכיבה ביריחו. ג'מיל מעולם לא רכב על מושאהר, הוא היה ילד כבד מדי לסוס מרוצים.
בחווה אנו פוגשים את מ', ילד נמוך קומה ובעל קול צייצני, "סטריט טים", צוות רחוב, כתוב על חולצתו, ואת ע', נער מטורזן בן 15, שערו משוח בג'ל, כמו רבים מנערי המחנה. ע' ומ' היו בין ילדי האבנים של יום ראשון הקטלני. רגלו של ע' מצולקת: בשנת 2002 שיגר צה"ל פגז לביתו שבמחנה, ארבעה נהרגו ובהם אביו וילד בן שמונה, וע' נפצע ברגלו.
מהחווה אנו יוצאים לכיוון מטע הזיתים. מ' מוביל אותנו בקולו הילדותי. שמש סתווית, המטע מטופח ואדמתו המעובדת זרועת אבנים. בתי אלון מורה ניבטים על ההר, הכביש השחור מתפתל ממנה ועובר למרגלות המטע; בגלל המדרון התלול אפשר לראותו רק כשעומדים ממש על ספו של התהום, כ-10 מטרים גובהו. מכאן ממשיך הכביש אל מחסום ואדי בזאן, שמפריד בין שכם לנפת ג'נין.
הילדים מספרים שהם החלו לרוץ על המצוק וליידות אבנים בג'יפ. הכביש זרוע אבנים גם עכשיו. לדבריהם נסע הג'יפ באטיות, עוצר כל כמה מטרים. הם משוכנעים שהדבר נועד לגרותם ליידות עוד אבנים ולהתקרב ככל האפשר אל פי התהום. הילדים נפלו במלכודת. הם התפזרו על המצוק, ג'מיל עומד באמצע, יידו ויידו. ואז עצר הג'יפ ומתוכו יצאו שני חיילים. הם כיוונו את רוביהם וירו ארבעה כדורים בודדים לכיוון קבוצת הילדים.
ג'מיל נפגע בראשו ונפל. הילדים אומרים שהיורה בו היה החייל שישב ליד הנהג. הילדים התפזרו בבהלה, נסים על נפשותיהם. רק מ' וע' נשארו במקום, מנסים לגרור את גופתו של חברם. אבל ג'מיל היה ילד כבד גוף והם לא הצליחו, בידיהם הזעירות, לגרור אותו, עד שהגיע למקום השכן עלי אבו-סנפה, שגר בבית האחרון לפני המטע, ועזר להם לפנותו. בבית חולים רפידייה, שאליו הועבר ג'מיל במונית, נקבע מותו. הילדים אומרים שמוחו היה שפוך על בגדיו.
"למה ידיתם?" אני שואל את ילדי האבנים של עסכר. מ' הקטן מחייך את חיוכו המבויש ושותק. ע' אומר: "זה משחק". מאז האסון לא העזו לבוא לכאן. הנה כאן, הם מצביעים, נפל חלל לפני כמה חודשים גם הילד עודאיי טנטאווי, בן 14, ושם נפל בשאר זבארה, בן 13, שניהם נהרגו במטע הזיתים הזה, מרחק מטרים מהגלעד המאולתר לזכר ג'מיל. בעל החווה הסמוכה אומר שג'מיל היה בא לפעמים כבר בשש בבוקר, לפני שהלך לבית ספר, להאכיל את מושאהר.
לג'מיל לא היה חדר משלו, הוא נהג לישון במיטה כפולה אחת עם אביו. על הקיר תלויה התעודה המעידה שהיה זכאי לחגור חגורה צהובה בשוטוקן, סוג של אמנות לחימה. אמא וואפיה מראה גם את תעודת הצופים שלו, תמונת ילד בעניבה כחולה, חולצת תכלת וכומתה כחולה.
במרכז הקהילתי של המחנה עומד מתנדב צעיר משוודיה ומסביר לילדת פליטים היכן נמצאת אפריקה על המפה הצבעונית שמצוירת על הקיר. תמונתו של ג'מיל כבר מודבקת על דלת הזכוכית. מנהל המרכז, יוסף אבו סארייה, אומר שג'מיל היה פעיל במרבית הפעילויות של המתנ"ס, אבל בעיקר אהב את החוג לדרמה. הנה תמונתו, עומד על בימת האבן בחצר המשחקים המטופחת, מתנת אירופה, ופניו צבועות בצבעי מלחמה. "אנחנו מקווים שהצבא לא יבוא יותר למחנה עסכר", אומר אבו סארייה, "קשה למנוע את יידוי האבנים של הילדים. אין כאן בסיס צבאי, רק מחנה פליטים. מטע הזיתים הוא המקום היחיד שאליו יכולים הילדים לצאת מהמחנה הצפוף ולנשום אוויר צח. ג'מיל לא הילד הראשון שנהרג שם.
"הישראלים לא אומרים שהם הרגו ילד", הוא ממשיך, "הם אומרים שהרגו את מי שסיכן את חיי החיילים. אבל איזה ילד יכול לסכן את חיי החיילים? לפעמים הם אומרים שהילד היה חמוש. איזה ילד יכול לשאת רובה? איזה תירוץ יש להם לבוא לכאן בכלל? אם אתם רוצים להגן על ארצכם, אל תבואו למחנה עסכר. מכאן לא מגינים על תל אביב. עסכר לא מסכן את תל אביב".
דובר צה"ל: "בהוראת הפרקליט הצבאי הראשי פתחה מצ"ח בחקירת נסיבות האירוע. עם סיום החקירה יועברו ממצאיה לעיון הפרקליטות הצבאית".*
