בשל אהבתי הגדולה למצרים, שאין לי הסבר מנין באה, זכיתי להימנות עם אגודה סודית-למחצה של ישראלים חובבי מצרים. אסור לי בהחלט לגלות מי חבריה האחרים והיא אינה פתוחה לקבלה של חברים חדשים. האגודה מונה כשלושים חברים ואנחנו מתכנסים פעם בחודש לערך, בדרך כלל במוצאי שבת, ודנים בעניינים שונים הקשורים למצרים. ביום רביעי האחרון התכנסנו לפגישה שלא מן המניין, שהתקיימה לא בבית פרטי כפי שנהוג, אלא באולם קטן בבניין נפתלי שבאוניברסיטת תל אביב.
הסיבה לכינוס שלא מן המניין היתה בואו לארץ של אורח חשוב ממצרים, שהסכים להרצות לפנינו על מצב העניינים החברתי-תרבותי-פוליטי של ארצו מנקודת מבט לא ממוסדת ומקורית לגמרי. שם האיש הוא ד"ר סעד אל-דין אבראהים. הוא המייסד של הארגון הערבי לזכויות האדם והוא עומד בראש מרכז אבן חלדון לפיתוח החברה האזרחית במצרים. האיש אמיץ הלב הזה, הנכה ברגליו והלא צעיר, שילם על פעילותו הציבורית במאסר ממושך במצרים.
בכל מקום אחר היתה התקשורת עטה על אדם כזה ומראיינת אותו ומבקשת לשמוע את סיפורו. לא בארץ הערלה הזאת, שהמתרחש בארץ המרתקת ההיא, שכנתנו הגדולה שמדרום, לא מעניין אף אחד, אלא אם מפגינים שם נגד ישראל או מקרינים שם סרט על הפרוטוקולים של זקני ציון. ולמה זה לא מעניין אף אחד? כי ביקור כזה של הד"ר אבראהים, שבא אגב גם בלוויית קבוצה של סטודנטים מצריים שלו, הרי עלול לקלקל את הסטריאוטיפ השלילי שיש לישראלי הממוצע-מדי והבור בדרך-כלל על המצרים כעם של אוכלי פול חייכנים ואדישים ושונאי ישראל, אז למה לקלקל להם את הדימוי שכבר יש להם באמיתות חדשות ומיותרות?
גם ישראלים "נאורים" שאני מדבר אתם, משוכנעים שבעולם הערבי אין אופוזיציה למשטר וכולם הם מין צייתנים כאלה, קצת טמבלים, ומרכינים את הראש לפני שליטיהם העריצים. והכל, כמובן, בניגוד לישראל, שהיא דמוקרטיה נפלאה ושכל אזרח ואזרח בה הוא ביקורתי ומרדן (אני רוצה לראות את המרדנות והביקורתיות הישראלית במקרה שיהיה פה משטר רודני לפתע פתאום).
ד"ר סעד אל דין אבראהים סיפר על הפולמוסים האחרונים המעסיקים את הציבוריות המצרית. ראש וראשון בהם היה הפולמוס סביב הרומאן (והסרט) "בית יעקוביאן". "בית יעקוביאן" הוא ספר גדול ומרתק, שהיה רב המכר הערבי הגדול ביותר של כל הזמנים. הוא דן בפתיחות שלא היתה כמותה עד כה הן בשחיתות של צמרת הממשל המצרי, והן בטאבו הגדול של האיסלאם - ההומוסקסואליות. אחד מגיבורי הרומאן הוא עורך עיתון קהירי בשפה הצרפתית המנהל רומאן אהבה עם גבר נשוי, והסופר אינו חוסך שום פרט אינטימי מהיחסים הללו. כשיצא הספר רצו חוגים דתיים לאסור על הפצתו אבל ללא הועיל. כשקראתי אותו לפני שנתיים-שלוש התרגשתי כל כך מן הפתיחות שלו, שרציתי להפיץ את שמעו בכל מקום והמלצתי עליו בכל הזדמנות. אבל כאמור, לך תפזר פנינים לפני החזירים. החזירים אלה המטאפורה לרוב בני הארץ הזאת, האטומים לכל מה שבא מהעולם הערבי, בעיקר אם זה לא מסתדר ממילא עם הדעות הקדומות שלהם. אז מה פתאום רומאן חתרני מצרי, אם המצרים הם טמבלים כאלה?
עוד פרשה שהסעירה את מצרים באחרונה היתה פרשת נאסר חמד אבו זייד, שכתב ספר המנסה לנתח את הקוראן כיצירת ספרות בכלי המחקר המודרניים של תורת הספרות. עוד טאבו שהנוגע בו צפוי לעונש כבד. ואמנם יש חוק במצרים (שבינתיים עבר שינוי) המתיר לכל אדם לתבוע את זולתו לדין אם נדמה לו שאותו זולת ניאץ את קודשי האיסלאם. כדי לברוח ממאסר צפוי הוברח נאסר חמד אבו-זייד יחד עם אשתו להולנד ושם הוא חי עד היום הזה.
על הפולמוס השלישי דיברו קצת אצלנו בטלוויזיה. זה היה הפולמוס שעורר השר המצרי פארוק חוסני, כשהכריז שהגיע הזמן שנשים יסירו את הרעלה. הבעיה היא שתכופות האנשים המביאים כאן את החדשות האלה מהעולם הערבי, ואני מתכוון בעיקר לצבי יחזקאלי מערוץ 10, עושים אז זה בבדיחות הדעת, כאילו היו אלה קוריוזים מצחיקים ממנהגיהם של בני איזה שבט פרימיטיווי. והרי אלה עניינים רציניים לגמרי, שאנשים משלמים עליהם לפעמים במאסר ובעינויים ובחקירות. הפרשה של פארוק חוסני נגמרה אמנם בכך שאילצו אותו להתנצל אבל ההכרזה הפמיניסטית שזרק לחלל האוויר לא נמוגה והדיה ממשיכים להישמע.
אלה חלק מהפולמוסים המראים שמצרים רחוקה מאוד מהדימוי שיש לה כאן, של ארץ חשוכה ואיסלאמית שכולם מתהלכים בה כאילו בפחד מתמיד. העובדה שיש אדם כמו סעד אל-דין אבראהים שלא חושש לבקר בפומבי ובחריפות מעוררת תדהמה את הנשיא המצרי ואת בני משפחתו מלמדת משהו. הוא הרי אינו היחיד בכך. העיתונות המצרית היא הרבה יותר ביקורתית משחושבים, והרבה יותר פתוחה משחושבים. והעם המצרי גם כן, למרות המכבש הרודני, הוא העם הכי פחות קנאי שאני מכיר בנסיבות הקשות של החיים שלו. אני גם יכול להעיד שהמצרים סקרנים ורוצים לדעת על ישראל הרבה יותר משישראלים סקרנים לגבי מצרים.
אני יכול לספור על אצבעות יד אחת את הישראלים שאני מכיר שקוראים את העיתונות המצרית. לעומת זאת אני מכיר המון מצרים שקוראים את "הארץ", אם בעברית ואם באנגלית, ושעוקבים אחרי הטלוויזיה הישראלית. דוגמה מצוינת לזה קיבלתי כשפירסמנו במוסף לספרות של "הארץ" לפני כמה חודשים, כשמת הסופר המצרי נגיב מחפוז, גיליון מיוחד עליו. כעבור שבוע, התפרסם בעיתון מצרי חשוב תרגום מלא של הגיליון של המוסף לספרות. באופן אישי, אני יכול להעיד איך אחרי שכתבתי בלוג כלשהו על אחד הזמרים המצרים הפופולריים, הבלוג תורגם ונותח כעבור ימים אחדים בעיתון מצרי. ואם רוצים עוד דוגמה מהדברים שקרובים אלי: בעיתונים המצרים עוקבים אחרי תחרות הסיפור הקצר של "הארץ", וכתבו על כך מאמר.
כמובן, שעל כך אף אחד לא מדווח בטלוויזיה הישראלית, כי זה לא מסתדר עם הסטריאוטיפ של המצרים כשונאי ישראל כרוניים. אז נכון, שהמצרים כועסים עלינו בגלל הפלשתינאים, וזכותם המלאה לעשות זאת. אבל בניגוד אלינו, הרואים את העולם הערבי בשחור ולבן ובלי גוונים, הם יודעים להפריד לפעמים בין צבעים. מכל מקום, אני חושב שהביקור של ד"ר סעד אל-דין אבראהים בארץ היה ראוי לסיקור תקשורתי רציני שחבל שלא היה, ושהוא נאלץ להופיע באופן חצי סודי לפני קהל חצי-סודי והציבור הרחב לא שמע מה שיש למצרי נאור כמותו לומר על ישראל, על הטוב והרע שבה. באמת חבל.
אבל הכי חבל לי, שבשבוע הבא נפתח יריד הספרים הבינלאומי בקהיר ושאני לא אהיה בו, גם כי אין לי כסף לנסוע שוב לחו"ל וגם כי לא סידרתי ויזה בעוד מועד. אחת החברות באגודת חובבי מצרים שלנו נוסעת ליריד ואני מקנא בה, כי זה יריד ססגוני ונפלא ועממי, ולראות את ההתנפלות של המצרים על הספרים החדשים היא דבר מעורר קנאה בזכות עצמו. הרי שם ספרים נמכרים לפעמים במיליוני עותקים ומהדורות מתחסלות לפעמים בן יום. כך אני זוכר שהיה כשיצא "בית יעקוביאן". בחמש הדקות שהייתי בחנות הספרים הקהירית "מדבולי" התחסלה ערימה שלמה של עותקים. ד"ר סעד אל-דין אבראהים סיפר בהרצאתו, איך שכשהיה בכלא, אחד מהסטודנטים שלח לו את הספר ולקח חודש עד שהספר הגיע לתאו, כי התברר לו שמנהל הכלא קרא אותו והעביר אותו לסגנו ולסוהרים האחרים, וכולם בלעו את הספר בשקיקה.
