אורי ניסן גנסין מת בכ"ז אדר א' תרע"ג (1913) והוא בן 34 בלבד. בחייו הקצרים הספיק להעמיד את יצירתו במקום חדש לחלוטין בסיפורת העברית. הוא הצליח להפשיט את התודעה מן המציאות ולספר ביד אמן התרחשויות שכולן בלב ובנפש פנימה, ללא כל תלות ולרוב אף כנגד כל עלילה חיצונית. עד סוף המאה ה-19 נדרש הקורא לעקוב אחר עלילה או דמויות לאורך זמן, ומשך העלילה הוא שהכתיב והכריע את משמעויותיה והשלכותיה. ממד הזמן היה למעשה ה"מקום" שבו אנשים גדלו, התפתחו והזדקנו, כיחידים וכקבוצות, והוא הכיל בתוכו מושגים מהותיים לספרות התקופה, כגון: התבגרות, חניכה, שאיפות ותקווה.
לפתע פתאום, עם תחילת המאה העשרים וצמיחתן של נורמות ספרותיות חדשות, נדמה היה שהזמן ברומאן קפא. העלילות הפכו משניות, צורת הרומאן השתנתה והחלה לפעול דווקא בניגוד לציפיותיו של הקורא המסורתי, שהיה אמון על הבנת הרומאן מתוך רצף האירועים ותחושת הזמן שלו. דמויות החלו להיכשל בהנעת העלילה ומחברים העדיפו להתמקד ברגעים אחדים ספורים ולא בחולף ובמתמשך. עלילות אפיות החלו נדחסות לימים אם לא לשעות ספורות, וה"לא-אירוע" נהפך למאפיין מודרניסטי מובהק. תחושת הקיפאון או האטיות החדשה הזאת גרמה לתגובות קשות של קוראים ומבקרים, שחשו בקריסת העולם המוכר להם ובחיזוק מגמות דקדנטיות בספרות החדשה של תחילת המאה.
הסופר העברי הבולט ביותר במהפיכה ספרותית זו היה אורי ניסן גנסין. תיעוד הרהורי הנפש של גיבורי הסיפורים המאוחרים של גנסין ("הצדה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל") ואופיו החדשני כ"זרם תודעה", מודל המוכר לנו מן הספרות האנגלו-אמריקאית המודרניסטית, הביאו רבים לעסוק בקשר בין הפרוזה של גנסין לפרוזה של וולף, ג'ויס ופוקנר, הנציגים המובהקים של הטכניקה הספרותית המכונה "זרם התודעה". אלא שארבעת סיפוריו המאוחרים של גנסין מקדימים ביותר מכעשור את היצירות הגדולות של ג'ויס ושל וולף בזרם התודעה.
דן מירון הצביע על צורותיה השונות והמגוונות של טכניקת זרם התודעה ביצירותיו של גנסין, מהמוקדמות למאוחרות. בסיפוריו המוקדמים, כותב מירון, משתמש גנסין בעיקר בטכניקות פשוטות לתיאור זרם התודעה, כמו המספר הכל-יודע והמונולוג הדרמטי, וגם את זאת הוא עושה בקטעים מעטים וקצרים. רק אופיה החד-פעמי של תודעת הגיבור של "אצל", אפרים מרגלית, הוא שמחייב את השימוש במונולוג הפנימי הישיר - הטכניקה המובהקת והמאפיינת ביותר של זרם התודעה.
גנסין יוצר מרחב דיאלוגי של שיחה, שנובע מבדידות איומה אשר גוזרות על עצמן דמויות גיבוריו. זו בדידות מתוך בחירה. כשבודקים מה הן הדרכים של גנסין לחדור פנימה ולשמוע את נפש גיבוריו, אפשר לעמוד על תהליך מסוים. בתחילה זקוק גנסין לקולות מן החוץ, של עורבים למשל ("הצדה"), שהוא הופך להדהוד של קולות פנימיים ששומע נחום חגזר. בהמשך, אותם קולות מגיעים מבפנים ולא מן החוץ, והבולט מכל הקולות הפנימיים הוא הלב המדבר אל הגיבור. התיווך בין הלב לגיבור (שאפשר לראותו כמה וכמה פעמים ב"הצדה" וב"בינותיים") הוא קריטי, כי ייתכן שהוא הניסיון הראשון של גנסין לייצר אותו שיח פנימי שעתיד להפוך בשיא יצירתו לדיאלוג הפנימי הישיר.
את סדר ההתפתחות הזה, שלמעשה מתרחש בכל ארבע היצירות, אפשר לראות גם בסיפור "בטרם", הסיפור השלישי מבין ארבעת סיפוריו הבשלים. דווקא סיפור זה, ולא "אצל", הרביעי, שנהוג לסמנו כשיאו היצירתי של גנסין, הוא החוליה המרכזית והעיקרית בהתפתחות סגנונו של גנסין. בזרם התודעה, שבתוכה אפשר לראות את התהליך, מתרחש החיפוש אחר קולות חיצוניים שמפרים ומפרנסים את הנפש; חיפוש אחר דיאלוג עם הסביבה שהולך ומצטמצם למונולוג פנימי, אשר מצמיח דיאלוג פנימי עשיר הממיר את החוץ בפנים; כשהיחיד כבר מסוגל לספק לעצמו את כל הצרכים, כולל צרכיו החברתיים.
לעומת יוצרים כמו ברדיצ'בסקי וברנר, שלקחו אף הם חלק ביצירתה של אותה אקזיסטנציה יהודית חדשה, גנסין הלך צעד אחד קדימה. אצלם הגיבור מתמודד עם החברה והסביבה ועם ה"קרע שבלב", הצעיר היהודי שבוחר להתרחק מהמסורת והקהילה, אבל גנסין כבר מזמן לא שם. הגיבור שלו מלכתחילה איבד כל עניין בסביבתו. וגם אם הוא מעוניין בה או מעורב בה, כמו בסיפוריו המוקדמים, הרי זה רק למראית עין, כדי ליצור משהו אחר לגמרי. למעשה, הוא יוצר לעצמו מציאות חלופית שתחליף את המציאות החיצונית, מציאות פנימית שאינה צריכה לא לסביבה ולא לקהילה ולחברות.
גנסין מתרחק ממושגים שהעסיקו את קודמיו ובני זמנו, כמו הקהילה והמסורת, או האהבה הרומנטית והארוס, שנדמה כי באו להחליף אלו את אלו. הוא יוצר מציאות שבה גם הקהילה והחברה וגם האהבה והארוס אינם כלל מעניינו של הגיבור, כדי לפנות מקום למי שיחליף אותם - העצמי. העמדתו במרכז את הדיאלוג הפנימי יוצרת מוקד חדש לאישיות היהודית על מרחביה הנפשיים. חוסר הבהירות, חוסר העקביות וחוסר ההחלטיות, שמאפיין את גיבוריו של גנסין, יוצר טיפוס אחר, הדומה יותר מכל לבן דמותו של הקורא בן זמנו וגם של בן זמננו. יצירתו של אורי ניסן גנסין מסמנת את הולדתו של אדם חדש, שיכול להיות יהודי ובד בבד אוניוורסלי.
<<
