בוקר טוב אדון המלט, מתי פתחת טלוויזיה בפעם האחרונה?
מאת איתי טיראן | תצלומים: גדי דגון
אחרי כמעט 500 פעמים שבהן שאל "להיות או לא להיות?" בתיאטרון הקאמרי, קטעים מיומנו של השחקן איתי טיראן על ההתלבטויות שלפני ועל החרדות בזמן החזרות, ואיך לקח את המלט עצמו למסע ההתבגרות שלו
עוד לפני תחילת החזרות
ההנחה הרווחת היא שכדי לגשת להמלט, התפקיד "הנכסף מכולם", צריך להיות שחקן מנוסה, שלא לומר ותיק ו"בא בימים", על מנת להתחיל בכלל להבין לעומקם את כל הרבדים וההיבטים הפילוסופיים, הפוליטיים והפסיכולוגיים של המחזה הזה.
עולה במוחי הגישה של עולם הקבלה לאלה הרוצים להתעסק בה. נדמה שגם פה מתבקשים בגרות, טוהר מידות והעדר יצר, ולו רק כדי לעלעל בדפים הללו, להציץ אל הגן הזה של שייקספיר. כמעט מיותר לציין שינוקא שכמותי, עם ניסיון מוגבל הן כשחקן והן כאדם, משתין בחיתול מרוב פחד. איך להיכנס לנעליים כה גדולות? האם הדבר ניתן כלל? התשובה המתבקשת, מן הסתם, היא שהגיע הזמן לזרוק את הנעליים וללכת יחף. על גחלים לוהטות.
ללא ספק הטיעון המוצלח ביותר של הבמאי, עומרי ניצן, בניסיון לשכנע אותי לשחק את התפקיד בתיאטרון הקאמרי, היה כשתיאר לי אותו כמסע של התבגרות. כמו שכל דרמה עוסקת בהתהוות של מציאות חדשה, שונה מזאת שקדמה לה, גם כאן מדובר באדם בהתהוות. הגישה הזאת איפשרה לי להסתכל לרגע על היצירה באור אחר, פחות מאיים. אעז לומר, פחות "נפוח", פחות "חשוב".
אני משוכנע שוויליאם (שייקספיר) הצעיר לא חשב על עצמו במונחים כאלה. אני יכול רק להניח שבראש מעייניו היו דברים חשובים יותר מלהיחשב מלומד נפוח מחשיבות עצמית. אני מסתכן כאן, אמנם, אבל נדמה לי שמדובר בפוחז לא קטן, שרצה שיאהבו אותו ויראו את התיאטרון שלו, ואף היה מוכן לנקוט אמצעים מסחריים מובהקים, שבימינו נחשבים זולים ופופולריים, כדי למכור כרטיסים. נכון, במקרה הוא גם היה גאון וזה אף פעם לא הזיק לאף אחד. זה אפילו די מומלץ.
בואו נהיה רציניים לרגע: האיש מכניס במחזה אחד רוחות רפאים, נשפים, הרעלות, הצגה בתוך הצגה, קרב סיף, ליצנים. חסרה רק להקת כלבים, והרי לנו קרקס. ואני עוד לא מזכיר את העלילה, שאם היינו מגוללים אותה בפני כל מפיק הוליוודי ליגה ב', הוא היה אומר שראוי להפוך אותה לטלנובלה.
הדבר המדהים הוא, שבתוך השתי וערב הזה של רצינות וקלות דעת, של פילוסופיה ופופ, נוצר מיזוג מושלם. עכשיו, אחרי שעירטלתי את המחזה מחשיבותו, אני יכול להתחיל להתרכז בדמות, לנסות לחפש את סיפור מסע ההתבגרות שדובר בו.
הרמז הראשון שמצאתי לכך מופיע בשלבים המוקדמים של המחזה. הנה בחור צעיר ומיוסר, שעומד להתפוצץ כל רגע כמו פצעון בגרות, והדרך היחידה למנוע זאת היא לברוח. לאן? לוויטנברג. בשביל מה? בשביל ללמוד, בשביל להבין, למצוא תשובות, משמעות, פשר. אני מניח שמבחינת השכלתו הוא כבר יודע די הרבה, אבל ללא ספק הוא לא יודע כלום על החיים. אין לו היכולת הבוגרת לאחד בין שכל לרגש והשניים האלה נמצאים בהתנגשות מתמדת, האופיינית לבני נוער בגילו.
עדות ראשונה לנאיוויות הכמעט ילדותית שלו נחשפת אחרי שמתגלה לפניו רוחו של אביו ומצווה עליו לנקום את מותו. הוא ניצב המום לנוכח הגילוי שהאב נרצח, במלים: "את זה אני חייב לזכור, שגם אדם שמחייך, יכול להיות נבל" (תרגום: ט' כרמי, עיבוד: דן אלמגור). הגילוי הזה מפתיע אותו לא פחות מעצם הגילוי שדודו הוא שרצח את אביו. יש משהו אינפנטילי בגילוי הזה.
בא לך להגיד לו: בוקר טוב, אדון המלט, מתי פתחת טלוויזיה בפעם האחרונה? מתי ראית ראש ממשלה נותן נאום לאומה?
גם במונולוג הפתיחה חוזר המלט באובססיוויות על עניין הזמן שחלף בין מותו של אביו לנישואיה של אמו לדודו - "בקושי חודש". נו באמת! כאילו שאם היתה חולפת שנה היית מקבל את הנישואים האלה. שוב אלמנט אנליטי, מתמטי - הזמן, מתנגש עם אלמנט רגשי - האהבה.
הפעם הראשונה שהמלט מנסה לאחד בין הקטבים האלה היא במונולוג "להיות או לא להיות", שבו הוא מנסה לאחד בין שכל לרגש, כמו גם בין מציאות לפנטסיה ובין נודע ללא נודע. הוא עושה זאת בכך שבפעם הראשונה הוא שם סימן שאלה בסוף משפט, דבר נדיר אצל צעירים שאחד מסימני ההיכר שלהם הוא שהם תמיד יודעים הכל.
25.7.04 - קריאה ראשונה
בקושי רב אני פוסע את הצעד הראשון (מתעקש ברגל ימין) לתוך חדר החזרות. כמו ילד ביום הראשון בכיתה א', חושש מהבאות, מפוחד, מסרב לעזוב את ידה של אמא. בראשי חולפות מלותיו הראשונות של הנסיך הדני שאותו אני מתיימר לשחק: "אילו הבשר הזה, קשה כגיד ברזל היה נמס ומתאדה לטל".
מנחמת אותי העובדה שאני והמלט עושים יד אחת בברית של פחדים למן הרגע הראשון. המוטיווציות שלו אמנם שונות וכבירות משלי, אבל יש לי תחושה שביום שבו הפחד יהפוך לכוח יוטב לשנינו במשימה שרובצת על כתפינו.
פותחים את החזרה בסדרה של לחיצות ידיים ואיחולי הצלחה לבביים. אלוהים, כמה אמון אצטרך לתת בשחקנים האלה? האם יוכלו הם להיות משענת לחולשותי הרבות? בלי שהיות אנו מתיישבים סביב השולחן, לקריאה ראשונה של המחזה בצוותא. לא חולף זמן רב ואני חש כיצד קולי בוגד בי, מסגיר את הבושה. הנה מגיע אותו משפט מקולל, ואין מנוס: להיות או לא להיות? זאת השאלה.
המשקל שרובץ על המלים הללו כבד מנשוא, לרבות מאות פרשנויות. כשהוא מגיע אלי מזדנבת, כך נדמה לי, פרשנות חדשה משלי: להיות המלט או לא להיות? לקרוא או לא לקרוא? זאת השאלה. אני מכחכח בגרוני ומסתער על המשפט שהיה למותג, אבל מה שיוצא יכול היה להיות רשימת מכולת, מונוטונית ושקטה, כאילו הייתי עכבר שחלף בחדר לרגע קט, צייץ ונמלט בחזרה לחור. מעניין שאני בוחר בדימוי הזה, שהרי מלכודת העכברים תופיע בהמשך. בינתיים, עושה רושם שאני ולא אחר הוא העכבר שבמלכודת.
חזרות
המחשבה על השיגעון של המלט כעל מסיכה בדמות ליצן או שוטה, מעסיקה אותי לא מעט, ואני מקבל חיזוקים ונימוקים שונים לכך. מקורו של הרעיון בפרק מספרו של הרולד בלום "The Invention of Man", שבו הוא מעלה השערה מעניינת על מקומו של יוריק הליצן בחייו של המלט. במונולוג מול גולגולתו של יוריק, אומר המלט: "אלף פעמים נשא אותי על כתפיו, ועכשיו, רק המחשבה על כך מעוררת בי חלחלה. הנה, כאן היו תלויות אותן שפתיים אשר אותן נישקתי אין ספור פעמים". נדמה שהוא מדבר על דמות אב, או לכל הפחות, או-פר.
יתרה מזאת, אביו של המלט, המתואר כמצביא קשוח ונשוא פנים, היה שקוע בניהול מלחמות וענייני מדינה, וכפי שקורה פעמים רבות, התפקיד שנאלץ למלא יצר ריחוק בינו לבין משפחתו. אולי זאת הסיבה לקשר המפוקפק עם גרטרוד?
אני מניח שיחסים כאלה גרמו להמלט לפחד מאביו, כנראה היתה ביניהם זרות כלשהי. משהו בהערצה של המלט לאביו, המופיעה לא פעם בטקסט, נשמע כאילו היה בעיניו סמל יותר משהיה אדם. את החלל הרגשי הזה היה צריך למלא מישהו. מישהו שונה לגמרי, שמשחק תפקיד הפוך מזה של המלך - ליצן פרוע וחסר אחריות, יוריק.
עולה בדעתי שמהיחסים האלה צמחה חיבתו של המלט לאמנויות השונות, ולשחקנים בפרט. הליצנים השוטים הם ללא ספק הסטנד-אפיסטים הראשונים. בזכות היכולת המופלאה שלהם להצחיק, הם מסוגלים לבקר אותנו ולהציב מראה מול פנינו, בלי שנסתייג מבבואתנו שלנו ובלי שנסתום את האוזניים.
בתחילת תמונת ה"הצגה בתוך הצגה" דומה שהמלט ממש עושה מופע סטנד-אפ. הצעתי לעומרי שנשתמש במיקרופון, על מנת להחצין את האלמנט הזה, אולי אפילו נוסיף תופים אחרי כל פאנץ'. למשל, כשהמלט פונה לאופליה: "גברתי, אפשר לשכב אתך?"
אופליה: "לא, נסיך".
המלט: "אני התכוונתי לשכב לצדך" (תופים).
אופליה: "אה, זה כן, נסיך".
המלט: "את חשבת שיש לי מחשבות פות... פותות?" (תופים).
אופליה "לא חשבתי שום דבר נסיך".
המלט: "זו מחשבה יפה, לשכב בין רגליהן של נערות" (תופים).
20.12.04 לקראת בכורה
חלום בלהות מצחיק ומזעזע פקד אותי. הלהקה ואני מאחורי הקלעים, ברקע נשמעות מחיאות כפיים רמות. אני מסיק שאנחנו בסוף ההצגה ונראה שנחלנו הצלחה גדולה.
"לא יכול להיות, איך יכול להיות? איך אפשר לשכוח את 'להיות או לא להיות?'"
"עובדה, שכחת!"
"מה נעשה?"
"תגיד את זה עכשיו, בהשתחוויה".
וכך, בחלומי, עלינו לבמה, השתחווינו פעם אחת, ואז עצרתי את מחיאות הכפיים ובנימה מתנצלת פניתי לקהל ואמרתי: "קהל נכבד, סליחה. שכחתי. להיות או לא להיות, זאת השאלה".
אלוהים ישמור.
ד"ר המלט ומר טיראן
אחרי כמעט 500 הצגות של המלט יש בהחלט טעם לעשות חשבון נפש. לשאול שאלות שאולי שכחתי מזמן איך לשאול, כמו למשל, איך הגעתי למצב הזה?
בעוד הוא (המלט) שועט קדימה מהצגה להצגה, כמו שור בפמפלונה, נדמה לי לפעמים שדעתי אולי נרמסה תחת רגליו, כמו אחד מתוך אותו המון שנס על נפשו בפסטיבל המשוגע הזה. לא פעם נשאלתי איך יש לי עוד כוח לשחק אותו, אם עדיין לא נמאס עלי הדני המשוגע הזה. ובכן, בשלב מסוים התחלתי לענות שנראה לי שאני זה שמתחיל להימאס עליו.
כן, כן. כמו בד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, הברנש הזה, שהוא ללא שום ספק חלק מאישיותי שלי, החל לתבוע בעלות על חיי, רוצה להפוך אותי לעקרת בית שתזין אותו ותכבס לו, בעוד הוא מפזז על הבמות לבדר את הקהלים ולעשות חיים משוגעים.
בשלב מסוים התחלתי להרגיש מיותר. ניסיתי למחות, לנהל חיים משלי, אבל לשווא, חברי החלו משתעממים ממני, כל פעם שהיה לי משהו חכם להגיד בחוג חברתי כזה או אחר בדרך כלל היה מלווה בציטוט מתוך (נו, אלא מה) המלט. ניחא, היה בחור שכיף לבלות אתו, אבל בוא נהיה כנים. הבחור פשוט בלתי נסבל! מרוכז בעצמו, כל הזמן מתלונן, פסימי להחריד, מלא בפחדים ורגשי נחיתות, משוכנע שרודפים אחריו, חושד בכל נפש חיה, חצוף, אלים, קפריזי ומתלבט כרוני. להיות או לא להיות זאת השאלה? עזוב אותנו במנוחה, לך הביתה, תחשוב מה אתה רוצה להיות, כשתהיה לך תשובה תחזור! עד אז תפסיק להטריד אותנו עם השטויות שלך!
טוב, אני מודה, אולי קצת נסחפתי. במובנים מסוימים אני מנהל חיים שהם חלום בלהות מתוק מדבש.
כל שחקן שפוי יודע שתעודת מקצוע במקצוע הזה לא שווה פרוטה, אם אין לך קהל ובמה לעלות עליה עם בוא הערב. כפי שאומר לא פעם מורי ורבי, גרי בילו: "יש לי רחמים רק לשחקנים שלא עובדים". ישנם כמובן אין ספור תענוגות אחרים.
מעבר לסיפוק המקצועי, הפרנסה, הפרסים, הכיבודים, נסיעות סביב העולם, ואיך אפשר לשכוח, אהבת הקהל. אותו קהל שמחכה חודשים כדי להשיג כרטיס כדי לראות שייקספיר. לא פחות ולא יותר.
מי היה מאמין? שייקספיר שלאגר? משני המונחים האלה בסמיכות אפשר לכתוב מחזה אבסורד. אבל זו האמת, ובעובדה זו מגולמת גם (אעז לומר) שליחות. שליחות שיש לי הזכות והכבוד לשאת בה.
ולא רק בפני קהל מבוגר, אלא גם בפני אלפים של תלמידי תיכון שמגלים לראשונה את המחזה, המומים נוכח העובדה שהם נהנים ומגלים עניין ורעב לעוד. הם מגלים שהיצירות המופלאות האלה הן של כולם ולכולם, ושלתיאטרון ולקלסיקות מאין אלה יש עדיין מה להגיד ולחדש. "להחזיק מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהווייתם".
את המראה הזאת, יש לציין (ולהדגיש בכמה קווים), אני לא מחזיק לבדי. הייתי כורע תחת הנטל ופורש מזמן, אילולא הרכב השחקנים הנפלא, המגויס והחד פעמי שמשחק לצדי. ביניהם יש כאלה שמחזיקים בתפקידים מורכבים מאוד ומחייבים מאוד. גיל פרנק, בתפקיד קלודיוס, שרה פון שוורצה בתפקיד גרטרוד, יצחק חזקיה בתפקיד פולוניוס ונטע גרטי בתפקיד אופליה. ועוד רבים וטובים אחרים, שבלי השותפות שלהם לאירוע הזה לא היינו מגיעים להצגות החמש מאות.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להודות להם על התענוג האמיתי שנפל בחלקי לשחק לצדם.
