לפני שבועות אחדים נתלה בבגדאד טהא יאסין רמדאן, השלישי בחבורת סדאם העומדת לדין. כמו בעת תליית סדאם ואחיו החורג, גם הפעם צקצקו בלשונם אניני הטעם שבינינו: לא יפה, לא צודק ולא ראוי. זה משפט ראווה פוליטי, משפט המנצחים; הוא מונע התפייסות לאומית ואך תורם להגברת הכאוס בארץ שני הנהרות.
בהבהוב זיכרון עמום עלה בדעתי ספר שיצא בתל-אביב דווקא לפני שלושים ושלוש שנים. שמו הציורי (באנגלית, שבה נכתב ונדפס): All Waiting to be Hanged (הוצאת לבנדה). חיפשתיו בספרייתי המבולגנת ומעשה שטן, לא מצאתיו. אבל יש אלוהים; אתמול גיליתי אותו אגב חיפוש נואש אחרי ספר אחר.
המחבר הוא מקס (פואד) סווידיה, יהודי בגדאדי, שכתב יומן בחודשים הראשונים לשלטונו בפועל של סדאם. היה זה לאחר שסדאם נתמנה לסגן הנשיא ולממונה על ענייני הפנים ביולי 1968, כשתפסה מפלגת הבעת הפאן-ערבית את רסן השררה; המשטר החדש היה שנוי במחלוקת ובסיס התמיכה העממי בו היה רופס. סדאם בן השלושים השתלט מיד על כל מתנגד פוטנציאלי ויצר פסיכוזה קולקטיווית של עוינות וחשד.
את המהלך מתאר סווידיה בפרוטרוט ביומן שנטל עמו בעת שברח ב-1970 - דרך כורדיסטאן לטורקיה, ומשם לאנגליה. הוא המתין ארבע שנים עד שברחו לחו"ל כל בני משפחתו, מבני הקהילה היהודית הזעירה, ורק אז הביאו לדפוס בישראל.
הספר לא זכה אצלנו לקהל קוראים רב, אולי מפני שלא פורסם בעברית. אפילו המפעל היפה לשימור מורשת יהודי בבל (היושב באור עקיבא) לא יזם את תרגומו והוצאתו לאור. וחבל, שכן הוא בהחלט ראוי לכך, כתיאור פלסטי ורהוט על ימיה האחרונים של יהדות בבל ועל השלטת האימה על אוכלוסיית בגדאד באמצעות צבא מלשינים, בריונים, שוטרים ומנגנוני חושך שאסרו חשודים מדי לילה. גולת הכותרת של המהלך, שיזם סדאם חוסיין וביצע יד ימינו טהא יאסין רמדאן, היתה ההודעה בראשית אוקטובר 1968 על חשיפתה של רשת ריגול וחבלה בעיר בצרה שבראשה עמד נאג'י זילכה היהודי, סוחר כלי מטבח.
הרשת פעלה, לפי הודאות חבריה - לפני מלחמת ששת הימים ובעיקר לאחריה - בשירות הסי.איי.אי, ישראל, איראן וגורמים מרוניים בלבנון. שבעה-עשר חברי הרשת (שלושה-עשר יהודים, ועמם שני מוסלמים ושני נוצרים) עמדו בקשר באמצעות משדר בגלים קצרים עם "המוסד" הישראלי. הם חיבלו בגשר על החידקל (ותכננו לפגוע באחרים), העבירו נשק ותמיכה כספית מישראל דרך איראן למורדים הכורדים, ארגנו אימונים של יהודים עיראקיים באיראן בידי סוכני "המוסד" וכיו"ב. חשיפת "הכנופיה היהודית" העידה לדברי המשטר, שבין דובריו בלט חבר מועצת המהפיכה טארק עזיז, לימים שר החוץ, על נחישותו של הבעת לעקור משורש את "הבוגדים, המרגלים והחבלנים" שגרמו לתבוסת עיראק במלחמת ששת הימים. הפגנות נגד "הגיס החמישי" היו הסיסמה העיקרית בהפגנות הבעת כתנועה אופוזיציונית ב-8-1967 נגד המשטר הקודם, של גנרל עארף. כבר אז הוכיחה הסיסמה את יכולתה לגייס המונים. הלקח הופק ויושם בהרחבה עם ההפיכה שהעלתה את המפלגה לשלטון.
בראשית ינואר 1969 נפתח המשפט הפומבי, והוא התנהל, לפי תיאורו של סווידיה, כמשפט ראווה בנוסח סובייטי לכל דבר. השופטים הלעיגו על הנאשמים וקטעו את דבריהם; הסניגור התנצל על שעליו להגן על נפשות בזויות אלה וקרא להחמיר בדין עם אותם שיימצאו אשמים. הפגנות ענק מאורגנות מגבוה בימים שלפני המשפט ובמהלכו זעקו נקם ושילם. לאחר דיון קצר נגזר דינם של שלושה-עשר (כל היהודים ונוצרי אחד) למוות והשאר נפטרו במאסר עולם בלבד בזכות שיתוף פעולה בחקירה.
הגרדומים הוצבו בשחרו של יום באמצע ינואר ב"כיכר השחרור" המרכזית. רמקולי ענק השמיעו שירים לאומיים, מאות אלפים נהרו מקצווי הבירה או הובאו בהסעות מיוחדות מכפרים קרובים ורחוקים כדי לצפות במחזה. הגוויות התנודדו שם במשך יממה תמימה, וקהל נלהב או משולהב צפה בהן פעור פה לאור הזרקורים. "תיאטרון האכזריות" שהפיקו סדאם ורמדאן נחשב כה מוצלח, עד שבחודשים הקרובים נחשפו ונתלו עוד תשע "כנופיות ריגול וחבלה". רוב חבריהן היו מוסלמים, בעיקר שיעים. המכבש המהפכני של הבעת הוכיח דבקות במשימה שאיש לא יוכל לעמוד בדרכה. משטר הפחד והחשבון התייצב איתן על כנו.
אפילו הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר לא יכול היה לטעון שהמדובר בסימולקרום, במציאות וירטואלית ללא תוכן ממשי גרידא, ועל כגון דא כבר אמר הכתוב: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך".
<<
