חלק מהישגה של הצגה זו הוא בעצם קיומה: בפעם הקודמת הועלה המחזה הזה של שייקספיר לפני 55 שנים ב"הבימה". רוברט סטורואה מביים את המחזה על המלך שמנסה - ולא יכול - לוותר על אחריותו מבלי לוותר על סמכותו, כמו שרואה את העלילה הזו מי שחי במשטר רודני שהתפורר. לכן במרכז העשייה נמצאת התפרקות ממלכת הרשע, מעשה ידיו של ליר.
העלילה בהצגה של סטורואה מתרחשת קודם כל על במת התיאטרון. אפקטים של תאורה, חזיון ביזארי, התפרקות התפאורה ומעמדים גרוטסקיים חשובים לפחות כמו העלילה האנושית, אם לא יותר. החלק השני משאיר רושם של עבודה לא גמורה, כולל קיצור חריף בסיום.
כדי לשחק בהצגה של סטורואה צריך לדעת למלא את הדמויות הגרוטסקיות שהוא משרטט בחיים, ובכך עומדים רק חלק מחברי הלהקה הגדולה: באופן הבולט יותר מצליחים בכך עודד לאופולד בתפקיד אדמונד, ובמידה מסוימת שירי גולן בתפקיד גונריל. אבל אתם קוראים את הביקורת הזאת כדי לדעת איך היה יוסי פולק בתפקיד הראשי.
אז התשובה היא "כן ולא". הוא מרהיב בסערה שבו, נוגע ללב ברגעי הטירוף השקט, אך בסך הכל מותיר, כמו ההצגה, תהייה גדולה. אני לא יכול להגיד אם זה טוב או רע. זה בוודאי מעניין. ואני מעדיף ליר כזה בכל יום על הרבה מחזות אחרים עשויים היטב. |
<<
