העצים הפורחים הם מין פלא שאין לעבור עליו לסדר היום. אבל עצי הג'קרנדה הכחולים-סגולים הם מלכי העצים הפורחים
ימים האלה פורח עץ הג'קרנדה (סיגלון). בערים ועיירות, בקיבוצים ומושבים ואפילו ברחובות סואנים מוכי עשן וזוהמה בחיפה (רחוב החלוץ) או בתל אביב (שדרות רוטשילד) הוא עולה ומרים את ענן הפרחים הכחול-סגול שלו ומביא באותם שבועיים בחודש מאי מתנת צבע, שאם לעיניים היה פה לדבר היו מספרות עליו איזו מנוחה יש בו, איזה ליטוף, כמה קריר פתאום לראות אותו, כמה יקר הופך פתאום האוויר סביבו.
העצים הפורחים, בכלל, הם מין פלא שאין לעבור עליו לסדר היום; באותם ימים או שבועות של פריחה, הם זר פרחים שמוגש לא לאדם אחד אלא לעיר שלמה, לרחובות, למקום כולו. תל אביב לא מבינה בכלל כמה היא מואנשת פתאום כשהשדרות שלה מגישות לה את גבעות האדום הלוהטות של עצי הפואינציאנה בראשית הקיץ, מה זו העדנה שהיתה לה פתאום ועל מה, ואיך דחפו אל חיקה זרי כרמן כאלה בשיא הרעש והטרדה. וכלילי החורש שבירושלים, ורודים יותר ממסטיק בזוקה, רוחשים דבורים בתוך הקצף הצפוף של הוורוד, מביאים אל תוך אבניה רעננות של חורש, פשוטו כמשמעו. או שיחי האחירותם הצהובים, גם הם במאי, המפיצים גם בושם דק אפילו אל מי שעובר לידם באוטובוס.
לא מקרה הוא שעצי הג'קרנדה הפורחים זכו לפחות לשני מבטים ספרותיים עבריים רציניים וכי הם מן העצים הבודדים שחדרו את עוורונה המולד של הספרות העברית מול הצומח המקיף את חייה. שאול טשרניחובסקי וס. יזהר ראו אותם; ממש ראו. טשרניחובסקי כתב על העץ הפורח הזה שיר קודר ורב כוח: הוא רואה את מרבד הפרחים הנופלים ונובלים למרגלות העצים והופך אותם לסמל מר:
שירת היקרנדה
יהיו אשר יהיו, - כלם סופם: אל קול שופר יפלו נופלים, ביום נבלם בערמות על פני עפר, כערמות פרחי-לילך היקרנדה.
ומי יודע חלומם חלמו על פרשת צל דמיונותיהם, הנם בערפל נמוג לאט, כערפל דק של לילך היקרנדה?
צוחת צפור, צוחת פתאם... היליל התן בסבך... כל הקולות בולעת תהום... מי אוכל מי? לאו הינו הך? במועדו יפשט ליל?ך היקרנדה - - -
ולה? מה לה לאדמה ולחיים סביב? תתגל עם סוף-סתו, קמה רמה תלבש עם בא אביב, וברמה לילך - תכל של יקרנדה.
ויש עוד בעולם שירה (אם יש או אין עונים) קימת כעקבות סירה... אשרי ואשריך המונים א? למנין קמות-חטה ויקרנדה!
בסוד של מנגינות גלומות, מעבר זמן, מקום, דגניה באלמות היי גם את, - עד שתרקם את חלומה, חלום ליל?, היקרנדה. תל אביב, 13.5.1934
טשרניחובסקי מדבר על העץ כעל נוכחות נשית, על פי צליל השם הברזילאי שלו (הכתיב על פי ההגייה הגרמנית), והיא משנה את פניה לאורך השיר: היא משל לחולף ולמפואר, לתקוות ולחלומות, ל"כולם" - הנופלים "ביום נבלם על פני עפר" ונבלעים בתהום. מעניין לראות שבתוך חזיון החלוף הגורף-כל הזה, האדמה אינה עוגן להיאחז בו, אלא היא כוזבת כפרוצה המתפשטת מידי סתיו ומתגנדרת מידי אביב. רק השירה, שגם היא "קיימת כעקבות סירה...", יש בה מגע באושר על שום שהיא ערה לצמיחת החיטה והג'קרנדה, ורק בספירה נסתרת, "בסוד של מנגינות גלומות, מעבר זמן, מקום", מתרחשת הוויה אחרת, ודווקא אותה, את הנסתרת המופלאה הזאת, משקפת פריחת הג'קרנדה, המכונה בסוף השיר "חלום לילך, היקרנדה".
ס. יזהר, בסיפורו "הנמלט" בונה סביב עץ הג'קרנדה הצומח ליד באר בפרדס בועה של על-זמן מופלא; אותו חיזיון של נשירת הפרחים שהביא את טשרניחובסקי המבוגר לחוש בו את כליון הכל הופך אצל יזהר לתחושה עזה של יש; זמן של ילדים:
"...וקורי-עכביש בצללים, בין עץ לעץ, ורינת אותן חוחיות הזורה רסיסים, עם מפל פרחי הז'יקורנדה שאצל בית הבאר, המנמנם, ושזולת פעימות המנוע, אין עוד בעולם אלא רחש חרישי עלוף חום וכמיהה ונמנום, (...) כמיהה פשוטה וסגולה, ושלג נושר של סגול חרישי. שלג של קיץ תכול ודמום. מפל אין-קץ, זה בא וזה בא וזה בא אין-קץ, דממת שלגי סגול, שלג פרחי סגול נושרים, צונחים-גולשים. ומעגל סגול תחוח-תמימות של נושרי זה-עתה על גבי מעגל נושרי תמול נכפש, קשוח קמילות כבויה, ועל הכל כל הזמן יורדים המיי התורים, שלושה המיים ופוגה, שלושה המיים ופוגה, ועוד, וחזור, ואין קץ, לא זז. שמיכה חמה לבודה, רכה מאוד וחמה מאוד. עולם לכוד המיים אין קץ, אלפי אלפים, נושרים ומעטיפים, מכל צד ולכל צד, יוני יונים, שלגי הז'יקורנדה, נמנום הצהריים, פעימי המנועים, קצב אין-ספור, נשירה רצופה".
יזהר עושה דבר נדיר בעליל; הוא בונה באמצעים שיריים-מוסיקליים לא רק רמזי תחושות, מראות וצלילים, אלא ספירה של זמן אחר. לא זמן של מעשים, תנועה או מחשבות, אלא זמן הנע אל עצמו במעגלים. מצד הסיפור - זהו זמנו של הילד (ה'אני') שבו נזכר המספר, אך מצד הקורא מתרחש כאן מהלך של חיבור עמוק עם תנועות-נפש וזיכרון עמוקים וכמוסים ועם הוויה של אור ותחושות וזמן שמעבר לזמן השעוני. זמן של חירות גמורה. הבועה הכחלחלה, החום ופעימות המשאבה שבפרדס נאספים להיות מקום של לב. זו אולי נקודת השיתוף העמוקה שבין טשרניחובסקי ויזהר, זוהי נקודת ה"חלום לילך", ואולי היא גלומה במציאות במראה הפריחה המופלא של עצי הג'קרנדה, אם עוצרים ומביטים בהם ממש.
<<
