הרומן החדש של אילן שיינפלד, מעין רומן "שונד" סנסציוני רווי בתיאורי מין, מגולל סיפור המלווה את ההיסטוריה של הספרות העברית כמעין צל: סיפורן של הזונות היהודיות מבואנוס איירס. לדעת מתן חרמוני, הן היו יוצאות נשכרות אם מישהו אחר היה מספר את סיפורן
מעשה בטבעת אילן שיינפלד. הוצאת כתר, 460 עמ', 88 שקלים
סיפורן של הזונות היהודיות בארגנטינה מלווה את היצירה היהודית כמעין צל: משהו שלא מדברים בו, שהשתיקה יפה לו. כשכבר הגיע עניין הזונות בארגנטינה אל סדר היום של הספרות היהודית, העברית והיידית, הוא זכה למין אזכור
תצלום מתוך עטיפת הספר
שבשתיקה: כך שלום עליכם ב"האיש מבואנוס איירס" מספר על מפגש בין נוסע יהודי לסרסור מבואנוס איירס, כשבמשך כל הנסיעה מנסה הנוסע לעמוד על טיב עיסוקו של חברו ולא מצליח; כך גם י.ח ברנר ב"מכאן ומכאן", היצירה הארץ ישראלית הגדולה, כותב: "נפלה אימה חשכה גדולה. זונה בבואנוס איירס"; גם בסיפור "חתונה" מתוך סיפורי "בית הדין של אבא" מאת יצחק בשביס זינגר, מספרים הסרסורים היהודים ברחוב קרוכמלנה בוורשה בחצי פה על השמועות שהגיעו לאוזניהם על הזונות היהודיות בבואנוס איירס.
כולם ידעו משהו, וכולם החרישו. עד שבא המשורר והסופר אילן שיינפלד שלא מכחד מהקורא העברי דבר וחצי דבר ברומן החדש פרי עטו, "מעשה בטבעת". סיפור המסגרת של הרומן הוא כזה: אספרנסה גאנץ, זונה יהודייה זקנה מארגנטינה, מעניקה לבתה הלסבית פלורה, המתגוררת בישראל עם בת זוגה, גרסיאלה, את ספר תולדות ימיה. בספר היא מגוללת את סיפור חייה שלה, כמו גם את סיפורה של אמה אסתר ושל סבתה לאה, שושלת של זונות יהודיות שבחרו במקצוע העתיק בשל נסיבות חייהן הטרגיות.
במקביל מספרת אספרנסה על תולדות משפחת ברגמן האריסטוקרטית, שקורות חייה כרוכים בקורות חייהן של לאה, אסתר ואספרנסה מכוחה של טבעת זהב מסתורית, שבכוחה לרפא את מחלת הנפילה שבה היתה חולה לאה ושבה חולים בני משפחת ברגמן לדורותיהם.
את הספר מעניקה האם לבתה לאחר ששתיהן הצליחו להיחלץ בעור שיניהן מהמשטר החשוך בארגנטינה של שנות ה-70 וה-80, שאיים להביא כליה על הכל - על אינטלקטואלים מהפכנים דוגמת הבת, כמו גם על זונות קשישות דוגמת האם. רק פה, בארץ חמדת אבות, יכולות היו סופסוף הבת ומאהבתה לממש את אהבתן, ורק כאן בישראל יכולה היתה האם למצוא מזור לתחלואי הגולה ומעט נחמה לצער שידעה במשך שני ימי חייה.
*
עלילתו של הרומן לא רק נפתלת אלא במידה רבה גם פנטסטית. לא אחת נדמה ששיינפלד בורא עולם הפועל מתוקף חוקים משל עצמו, ומכפיף אליו גם את ההיסטוריה. כך למשל, לבו של גרשון ברגמן המשכיל מדנציג יוצא באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 אל וינה של פרויד והרצל. וזאת, למרות שפרויד היה אז רק רופא צעיר ואנונימי למדי, ואילו הרצל היה עוד סופר צעיר ולא מוכשר במיוחד שבעצמו הלך בעיקר אחר תשוקותיו ומאווייו.
שיינפלד מוביל את הקוראים בינות לזונות טובות-לב ולנשות אריסטוקרטים וברונים ואברכי משי רכים. העלילה לא פוסחת גם על רבנים מכושפים ושיכורים, כפי שהיא לא פוסחת גם על פוסקים תורניים, חסידים, מתנגדים ומשכילים. כל סיבוך בעלילה מותר על דרך נס - כשלאה, הזונה טובת הלב מדנציג, מבקשת שבתה לא תיחשב ממזרה, למשל, היא נזכרת, ויחד איתה הקוראים, שבעצם לא בעלה המנוח, לייזר הנגר התמים, הוא אבי בתה, אלא אברך צעיר שאותו גאלה מבתוליו, ואשר עלה בינתיים לגדולה ונהפך למנהל בנק. וכן הלאה.
אני מודה ומתוודה שלקח לי זמן לעמוד על גודל ההישג האמנותי של שיינפלד ב"מעשה בטבעת". סימאו את עיני העלילה הבלתי הגיונית, הכתיבה המרושלת, אינספור הקלישאות והתיאורים המפורטים והגדושים של מיני המשקאות או התבשילים ה"ביתיים" או מיני מאפה, שגם הם על פי רוב ביתיים, אם אלה העוגיות שבאירופה או האלפחורס והאמפנדס של העולם החדש (נדמה שכלל הוא אצל שיינפלד, שבכל מה שהוא "ביתי" יש כדי להשקיט ולנחם כל לב, גם לבה של נערה אומללה שנמכרה לזנות ובמכות ובאיומים אולצה לשכב עם כל מי ששילשל כמה פסוס לידי מנואל הסרסור המרושע או לידי רוחה-רוסה, הזונה-בדימוס טובת הלב, שנהפכה ליד ימינו של מנואל ולתחליף-אם לבנות). רק באמצע הספר, לאחר יותר מ-200 עמודים, הצלחתי לעמוד על פשר המעשה האמנותי ברומן: לא רק ששיינפלד מקים לתחייה פרשייה עלומה מתולדות עם ישראל, הוא מקים לתחייה ז'אנר שנותר בתהומות השכחה של הספרות היהודית: הרומן המופרך של שיינפלד הוא בעצם "שונד רומן".
השונד רומן, שראשון לסופריו היה שמ"ר, נחום מאיר שייקביץ, היה הז'אנר הספרותי הפופולרי בקרב האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. אלה היו רומנים סנסציוניים שנועדו בעיקר לבדר נשים, אלא שגם תלמידי ישיבות בדרכם מתורת אבותיהם אל תנועת ההשכלה נהגו לקרוא ברומנים האלה בהיחבא, על דרגשי בית המדרש או בבית הכיסא או על חוורת יצועם.
ברומנים האלה הכל היה אפשרי; יהודי מתחום המושב יכול היה לשאת את פילגשו של נפוליאון, לגייר אותה ולשוב יחד אתה אל עיירתו, וכן הלאה והלאה כיד הדמיון הטובה על שמ"ר ותלמידיו. העלילה ברומנים אלה היתה כמעט תמיד בלתי הגיונית, וליהודים, למרות התלאות והקטסטרופות שבדרך, תמיד היתה בסופו של דבר אורה ושמחה וששון ויקר. שיינפלד, מצדו, מציית לכל חוקי הז'אנר בלי פקפוק ובלי היסוס.
אלא שז'אנר השונד אינו הז'אנר היחיד ששיינפלד נאמן לו. למעשה, יותר משהוא נאמן לז'אנר השונד, הוא נאמן לז'אנר הפורנוגרפי; או שאם לחזור לרגע אחד לברנר, לז'אנר הפורנוגרפי ואבזריו. מה שמטריד בעיקר ברומן של שיינפלד הוא שבתור מי שנסע מתוך חירוף נפש להציל את סיפורן של הנשים הנשכחות, הוא מוליך את הקוראים בתוך אודיסיאה סקסואלית בעלת טבע מעט הפכפך. מחד גיסא, לב הקוראים נכמר בשל המזל הרע שהיה מנת חלקן של הבתולות התמות שנפלו קורבן לברוני תעשיית המין הרשעים של בואנוס איירס. מאידך גיסא, דרך המסירה קצת מקשה על מלאכת ההזדהות.
אם נבחן אחד מתוך עשרות תיאורי המין שבספר (ודווקא מהתיאורים הגרפיים פחות שבו, שכן שיינפלד מאריך ומאריך במשגליהם של גיבוריו ולא חוסך פרטים מהקוראים), נגלה כאן נקודת תצפית
מעט בעייתית שמלווה את תיאורי המין כמעט ללא יוצא מן הכלל: "הוא הסיר בזעם את תחתוניה, קורע גם את חזייתה, מגלה אותה לפניו עירום ועריה, מוטלת על המיטה נפחדת, בוהה בו בעיניה הגדולות, גופה הדק בוהק בלובנו, שדיה הגדולים, השופעים, והק... (כאן מופיעה מלה בספרדית שפירושה הוא 'ואגינה', מ"ח) שלה פתוח למולו".
שיינפלד, כפי שמצוין בגב הספר הוא "משורר פורה וסופר עטור פרסים"; הוא פירסם ספרי הדרכה למשוררים ולסופרים, וגם לימד לא מעט כיתות לכתיבה יוצרת. מתוך כך הוא בוודאי יודע דבר או שניים על נקודת תצפית, כלומר מבעד לעיניו של מי מסופר המעשה. מתוקף כך, מיהו זה שנותן את לבו לכך ששדיה של אסתר הם גדולים ושופעים, ודווקא ברגע שבו היא נאנסת בידי הסרסור? ומי הוא זה שבמשגל כפוי אחר שבו אסתר שוכבת עם סנטו, הרכב של בלה ברגמן, מתאר אותה כמי ש"רוכבת עליו כמו סוסה" (עמ' 316. וכך במקור, אף שסוס בדרך כלל איננו רוכב על אף אחד). ומיהו זה שמבעד לנקודת התצפית שלו מסופר על בלה, אשתו של גרשון, שבערב כלולותיה, כשהיא עוד נערה רכה בשנים, פיתתה את גרשון במלים "תיגע, גרשון, תיגע, מעכשיו הכל שלך"? מבעד לעיניו של מי איפוא מסופר הסיפור?
כאן מגיע העניין המטריד ביותר ברומן: עצם זה שהמספרת היא אותה אספרנסה גאנץ בתה של אסתר, שעסקה גם היא בזנות, ושהספר שמונח לפני הקורא הוא בעצם ספר תולדותיה כפי שסיפרה אותם לבתה (העובדה הזאת מתגלה רק לקראת סוף הרומן, בעמ' 334 לשם הדיוק). הידיעה הזאת מטרידה מכיוון שכל הסצינות הפורנוגרפיות נמסרות לפיכך מבעד לנקודת התצפית של אחת הדמויות הנשיות, שהספר בא לספר בעצם על החיים הטראגיים שהיו מנת חלקן. התוצאה היא לא סתם פורנו, אלא פנטסיה פורנוגרפית צדקנית.
*
בסוף השבוע קראתי במגזין "טיים-אאוט" שבערב שנערך לכבוד צאת הספר, בנוכחות שגרירים מארגנטינה, מפרו ומצ'ילה, אמר אילן שיינפלד כי מה שמעסיק אותו הוא "הבנייתו של הזיכרון היהודי הקולקטיבי ואופן התנהלותו של הזיכרון האישי". מנמוזינה, אלת הזיכרון, היא, כפי שאמר ולדימיר נבוקוב, יישות מאוד מתעתעת.
מתן חרמוני כותב עבודת דוקטורט ומלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון
<<
