מתנחל אקולוגי, תלמיד ישיבה, יוצא יחידה קרבית, משורר, מעביר סדנאות יוגה ומחנך, כזהו נחום פצ'ניק, שספר שיריו הראשון יוצא כעת
נחום פצ'ניק. אני "משתדל תרי"ג"
כשנחום פצ'ניק, דתי שחזר בשאלה, ואז חזר בתשובה, מופיע בישובים ביהודה ושומרון עם ספר השירה החדש שלו, התגובות מעורבות. "נתקלתי בכמה ישובים באנשים שכל מה שעניין אותם זה שאני, שהייתי חילוני וחזרתי להיות דתי, אעזור להם להחזיר בתשובה את הבנים שלהם שהתפקרו", הוא מספר. תשובתו מפתיעה אותם: "אמרתי להם שאם ילד התפקר, זה סימן שמשהו לא היה טוב לו בעולם הדתי, ורק אם יוצג בפניו עולם דתי אחר, יש סיכוי שיתקרב מחדש, ובכל מקרה זה סימן טוב שהוא מחפש את דרכו בעולם".
תגובה זו אולי באה לו בהשראת אביו, שלום פצ'ניק, נצר למשפחת אדמו"רים (סבו של האב, הרב נחום יהושע פטשניק, היה האדמו"ר מצ'רנוביל. הוא נספה בשואה, ופצ'ניק קרוי על שמו), וממייסדי בית אל. למרות הייחוס הזה, כאשר בתחילת שנות ה-20 הודיע פצ'ניק להוריו שהוא עוזב את הדת, היתה תגובת אביו מתונה: "אני זוכר את הרגע שהגעתי הביתה וסיפרתי להורים שאני חילוני. אמא מאוד בכתה, אבל אבא אמר 'אני סומך על התבונה שלך שתמצא את דרכך'. זה היה בין הגורמים שאיפשרו לי אחר כך לחזור לעולם הדתי".
פצ'ניק נולד ב-1973 בקרית ארבע, רביעי מבין עשרה אחים. כשהיה בן שש עברו הוריו לבית אל. אביו עבד כר"מ (רב-מחנך) בישיבה הגבוהה במקום. "לפעמים קרה שאחד התושבים אצלנו לא היה משלם לערבי שעבד אצלו. אותם ערבים היו דופקים אצל אבא שלי בבית, ואז אבא שלי היה הולך למעסיק שלהם והבנאדם היה משלם. כי יש איזו יראה ממנו, לא בגלל סמכות, דווקא בגלל הענווה שלו".
בהיותו בן 20 לערך, בעת לימודיו בישיבת שבי חברון שבחברון, מהזרם המשיחי-גאולתי של יוצאי מרכז הרב, החל הרגיש פצ'ניק לחוש מחנק, והחליט להתגייס לצבא. בתחילה התגייס לסיירת מטכ"ל, אבל אחרי שנה ביחידה עזב לטובת שירות כמש"ק צלפים ביחידת חי"ר. "נמאס לי מהאידיאולוגיות. גם מהאידיאולוגיה הדתית וגם מהאידיאולוגיה הלאומית, שאומרת שצריך לשרת ביחידה הכי קרבית. בשלב ההוא חיפשתי את האמנות, את היצירה".
כיוון שכבר בישיבה התיכונית כתב שירה, חזר לאפיק הביטוי הזה, וב-1994 היה בין מקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח", שהפך בית לדור הצעיר של המשוררים הדתיים, כמו אליעז כהן, יורם ניסינוביץ' ואבישר הר-שפי. "'משיב הרוח' הפך את השירה בעולם הדתי מתופעה של יחידים, כמו יונדב קפלון ואדמיאל קוסמן, לנהר שוטף. משהו שנכנס להמון ישיבות. כמובן שגם קיבלנו ביקורת. כש'משיב הרוח' התחיל לצאת, עוד למדתי בשבי חברון, ושמעתי ביטויים כמו 'טומאה במסווה של קדושה'. או שיחה שהיתה לי עם הרב צבי טאו (ראש ישיבת הר המור בירושלים, מראשי הזרם החרד"לי), שאמר לי ש'צריך להגיע לרמה אישית מאוד גבוהה כדי לכתוב שירה'. זה בדיוק המקום של האידיאולוגיה, שמכניסה את האדם לאיזו תבנית ואם הוא לא עומד בה, שום דבר אחר לא שווה".
אבל גם כדתל"ש (דתי לשעבר), כחילוני, פצ'ניק לא הרגיש שהוא יכול לגמרי להשתחרר מהעניין שלו ביהדות. הוא החל ללמוד בישיבת שיח שבאפרת, ישיבה ציונית-דתית עם זיקה עמוקה לראשוני החסידות וכתביהם (אישים כמו הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב); שם נקשר לראש הישיבה, הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג שנפטר השבוע) ולרב דב זינגר. "הלימוד שם החזיר אותי לעולם הדתי. זה היה בשבילי גילוי מאוד גדול - החיבור בין ציונות דתית, חסידות, ושיח עם האקדמיה". בהמשך, זינגר הזמין אותו להדריך בישיבה התיכונית מקור חיים, שבראשה הוא עומד.
את אופי הדתיות הנוכחית שלו, מגדיר פצ'ניק כ"משתדל תרי"ג": "זה ביטוי שהולך עכשיו בין החבר'ה, שאומר שאני משתדל לשמור את כל המצוות, אבל אם קורה שלא הנחתי תפילין איזה בוקר, כי הייתי מאוד עסוק, אני לא בהכרח חש אשמה".
זוהי גרסה רוחנית ואישית לדת; הוא שומר מצוות, חובש כיפת צמר גדולה, ציצית צמר עבה, מגדל זקן עבות, אבל "עושה חלוקה בין מצוות להלכה. למצוות אני מאוד קשור, אבל ההלכה מחרפנת אותי. מצוות זה הגרעין היסודי, אבל ההלכה זה העיבוי של כל הפרטים שלהן. אני משתדל לקיים את הפרטים, אבל לא להיות עסוק כל הזמן בבדיקה עצמית אם שמרתי את כל הפרטים".
הבדיקה התמידית הזאת, היא אחד הדברים שהרחיקו אותו מהדת מלכתחילה. כילד פרוע, שהרבה לברוח מבית הספר וללכת לשמוע סיפורים מפי מבשלת הישיבה - אשה חרדית, שעברה לבית אל משכונת מאה שערים, והיתה מכבדת אותו במיץ פטל - פצ'ניק
"אצל דור ההורים שלנו היתה שאיפה סמויה שיום אחד הפלסטינים יסתלקו מפה. אני מבין שאין לכך סיכוי, וגם אין לי שאיפה כזו. אני מסתכל על המרחבים פה ורואה שיש מספיק מקום לכולם, ואשמח שהם יחיו לצדי. אני רק לא מוכן שיתבעו ממני להסתלק"
זוכר מחנק. "זו היתה חברה מאוד אידיאולוגית, ולעולם אידיאולוגי אין מה להציע לילדים. בית הכנסת, למשל, היה מקום מאוד משעמם ועד היום נשאר כזה. הרגשתי את זה גם בשיח. אנשים לא יודעים להיפגש זה עם זה. אין נינוחות במפגש. חסר צחוק, חסר הומור. אנשים כל הזמן בוחנים את עצמם איך הם ייראו, האם ההתנהגות שלהם משדרת מספיק יראת שמים. זה לא רק בין גברים לנשים, אלא גם בין גברים. כמובן שהמתח בין המינים עוד יותר משמעותי. אני זוכר את ההתלבטות אם להגיד שלום לבת, כי להגיד שלום זה כמעט כמו לגעת בה. זה משהו מטורף".
שיריו של פצ'ניק, בספרו הראשון "סוס האמונה" (שיתוף פעולה של אנשי "משיב הרוח" והוצאת כתר), נוגעים במתח הזה, בין דתיותו לחילוניותו:
"כמה עצוב לי/ בלעדייך/ ילדת פרחים שלי/ שוברט מרקיע אותי/ עם סימפוניה בלתי גמורה/ ואני בעננים/ בלעדייך/ כמה יפה כאן, יום שבת בבוקר".
"הקבלה מדברת הרבה על הקשר בין זכר ונקבה באלוהות, ויש היום רבנים שלומדים מזה גם על האדם", הוא מסביר. כותרת הספר וצילום הרוכב המופיע על השער משקפים את החופש שבו הוא מבקש להתייחס לסוגיית האמונה והזהות הדתית. עורך הספר, אליעז כהן (גם הוא משורר מחבורת "משיב הרוח"), אומר: "בחרנו בכותרת 'סוס האמונה', כי בכל הספר יש איזה שילוב בין דהירה חושנית, כמו דהירה של סוס, לבין האמונה. בנוסף, השיר הספציפי שנקרא 'סוס האמונה' מדבר על הזיקה העמוקה שנחום חש לשכנים הפלסטינים. כך ש'סוס האמונה' זו גם הדהירה המשותפת של יהודים ומוסלמים על אותו סוס, לקראת איחוד האמונות שלהם".
"פיראס דוהר על סוס האמונה השחור/ אם אצעק בלילה אללה אללה/ אשמע לפתע סבא שלי/ ישראל בעל שם טוב/ מתיישב על ספסל העץ הקטן... ובעצם הלילה, כשעיניו עצומות/ והבוסתן המלבלב בלבן/ עמוס חשיכה/ קשובות אזניו לקריאת מואזין הלב/ אדני אלהינו אדני אחד".
איזו מין "זיקה עמוקה" יש למתנחל כלפי שכניו הפלסטינים? פצ'ניק, אשתו ושלוש בנותיהם, חיים במאחז הלא חוקי שדה בועז, שליד היישוב נוה דניאל בגוש עציון. "רציתי לבוא למקום הזה, כי הוא מזכיר לי את הנופים שבהם גדלתי, הנופים שאני אוהב. אצלי, וגם אצל רבים מחברי, ובניגוד להורינו, הקשר לארץ ישראל הוא קודם כל אישי רגשי. כאן נולדנו, אלה הנופים שאותם אנחנו אוהבים. אם הורינו השתמשו בביטוי 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל' כביטוי של בעלות, של רכושנות, אני אומר 'עם ישראל שייך לארץ ישראל'. זה סוג של קשר רגשי לארץ, עם יותר ענווה.
"אצל דור ההורים שלנו גם היתה שאיפה סמויה שיום אחד הפלסטינים יסתלקו מפה. אני מבין שאין לכך סיכוי, וגם אין לי שאיפה כזו. אני מסתכל על המרחבים פה ורואה שיש מספיק מקום לכולם, ואשמח שהם יחיו לצדי. אני רק לא מוכן שיתבעו ממני להסתלק".
אבל כרגע אתה חי בצורה לא חוקית.
"המאחז מוגדר לא חוקי, ובעיקרון הוא מיועד להריסה. אבל אנחנו שומעים שיש אפשרות שיגיעו להבנה שיהרסו חלק מהמאחזים ואת האחרים יכשירו. זה מאחז שיש לו סיכוי טוב להישאר בגלל מיקומו בגוש עציון, שנחשב קונסנזוס. בינתיים המאחז הזה כבר גרם לכך שתוואי גדר ההפרדה שתוכננה בגוש יעבור מעבר למאחז, כך שהשטח שלנו יהיה בתוך הגדר, בניגוד למה שתוכנן בהתחלה".
שדה בועז הוא התנחלות משותפת לדתיים וחילונים, ומוגדר על ידי תושביו כ"מאחז אקולוגי". התושבים משתמשים בסבונים ובחומרי ניקוי ידידותיים לסביבה, מה שמאפשר להם לא להזרים את מי הקולחין לביוב, אלא להשקיה של גינות הפרחים והירק שצמודות לכל קרוון. בנוסף הפסולת בהתנחלות ממוחזרת באמצעות חלוקה לשבעה מכלי איסוף שונים - פרויקט שפצ'ניק אחראי עליו. "בישיבות מדברים הרבה על חשיבותה של ארץ ישראל, ואחר כך משתמשים בסבונים שמזהמים את מי התהום. בעיני, זה לא הולך ביחד".
אחרי שש שנים במגזין השירה, החליט פצ'ניק לעזוב: "התחלתי להרגיש שזה נהיה עיסוק טכני. בעשייה אמנותית יש משהו יצירתי, וכאן הרגשתי שאני מקבל 200 מעטפות, בוחר כן לא, כן לא, שולח לדפוס, וזהו. זה לא התאים לי".
תחת זאת, החל ללמוד חינוך. הוא למד חינוך פתוח ניסויי במכללת דוד ילין בירושלים, ובשש השנים האחרונות עבד כמחנך בבית הספר שבקיבוץ ראש צורים שבגוש עציון. "זה בית ספר רגיל, אבל קולטים בו, בתוך אותה כיתה, גם ילדים רגילים, גם מחוננים וגם ילדי חינוך מיוחד. כמובן שילדי החינוך המיוחד מקבלים המון מהשילוב הזה, אבל הם גם מעניקים הרבה לילדים הרגילים ואפילו למחוננים. ילד מחונן שרואה לידו ילד גדול יותר שמתקשה בתרגילים פשוטים זה נותן לו פרופורציות וגם מידות".
כעת הוא מטפח חלום להקים תלמוד תורה דמוקרטי: "היום יתחיל בתפילה משותפת ולימוד תורה קצר, ובסוף היום יהיה גם מפגש מסכם, וכל השאר יהיה נתון לבחירה. החדר המרכזי יהיה של ספרייה ולימודי קודש, אבל יהיו גם חדרים של מדעים, אמנות, מוסיקה. בחצר פינת חי ואזור של חקלאות - והילדים יוכלו לבחור. ילד ששורש נשמתו אמנות יוכל להיות כל היום בחדר אמנות. אני מאמין שבסופו של דבר ילד ירצה גם לדעת מספרים וחשיבה מתמטית כי זה יעזור לו בחיים, אבל זה יגיע ממנו, לא בכוח".
הוא מתכנן לעבוד על הקמת בית הספר הזה בשנה הקרובה ("יש כבר הורים שמתעניינים"). כסף עוד אין, וגם לא משכורת לו עצמו בשנת ההקמה הזאת, אבל הוא לא דואג: בינתיים ימשיך להתפרנס מעבודתו כמנחה סדנאות כתיבה ויוגה. לתחום זה נכנס בטיוליו במזרח הרחוק - הודו, סין ונפאל. בשבוע שעבר, יום לאחר קיום הראיון הזה, ארז פצ'ניק את מיטלטליו ומשפחתו וטס להודו, לשלושה חודשים, שם ירכז את "הבית היהודי" בעיר לדאק שבצפון המדינה. "הבית היהודי" מציע למטיילים שיעורי יהדות וקשר עם ישראלים אחרים. הנחת העבודה היא, שבהודו הם ממילא פתוחים יותר לעולם רוחני, ואולי ייפתחו גם למה שמציעה היהדות. "אני אעביר שם שיעורי יהדות, וגם סדנאות ביוגה, כתיבה יוצרת ומדיטציה יהודית. יש בהודו הרבה אנשים שמחפשים, והאתגר שלי הוא להביא לחיפוש שלהם את השפה היהודית. לא מדובר בהחזרה בתשובה, אלא בעיסוק בשאלות הפנימיות של הנשמה. יש כיום שלושה בתים כאלה בהודו, כאשר המקום שאנחנו הולכים אליו נמצא באזור מאוד קר, שהמטיילים באים אליו רק בחודשי הקיץ. לכן נהיה שם רק שלושה חודשים". לאחר מכן הוא מתכנן עוד כמה שבועות של השתלמות ביוגה, עם דגש על יוגה צחוק.
לפני שנסע, הקריא פצ'ניק משיריו החדשים בעיר ילדותו - בית אל, כמעין סגירת מעגל, נתינה חזרה לקהילה. "אני יודע שיש שם הרבה סבל, הרבה אנשים חנוקים. ודווקא שם קיבלתי תגובות מאוד מרגשות. אחותי אפילו סיפרה לי שלמחרת היא פגשה אשה שהשתתפה במפגש, והיא סיפרה לה שהיא מאוד הושפעה ממה שאמרתי, שלהיות משורר זה לא עניין ליחידי סגולה, ושכל אחד יכול לכתוב. אז אותה אשה, בת 40, הלכה הביתה וכתבה כל אותו לילה ובכתה. אם רק בשביל זה הוצאתי את הספר, כבר היה שווה". *
<<
