הערה בעקבות "אל העפר" מאת יובל שמעוני (עם עובד, פרוזה אחרת - מסות, 2007)
אברהם אבינו | ציור: אבל פן
"לא זכרה אחריתה ותרד פלאים" (איכה א', ט')
בתחומים מעטים מאוד הגיעה מדינת ישראל להישגים כה מרשימים, מוחצים וגורפים כמו בדרדור לימודי התנ"ך בבתי הספר בדור האחרון. במשך מעט יותר משלושים שנה ירד המקצוע הזה כולו, כלומר מתפיסתו הכוללת ועד רמת המורים והלימוד, ממה שהיה בוודאי ההישג התרבותי הייחודי והרציני ביותר של החינוך הישראלי - למקצוע מאוס, שאיש אינו מבין מה לעשות בו, לא התלמידים ולא המורים. מה שהיה עוד בשנות ה-60 המקצוע המרומם ביותר בין המקצועות, שהובן כמצבור התרבותי הלאומי והאוניוורסלי ביותר, כביטוי הנשגב ביותר של הלשון העברית ושל רוחה העתיקה וכמעיין מתמיד של סוגיות מוסריות עכשוויות, שנדרשה בו בקיאות לא קטנה ולמדו אותו לאורך כל שנות הלימוד כמעט, הפך כבר בשנות ה-80 לנושא ארכאי ומיושן, אקדמי, "קשה", משעמם, ובשנים האחרונות הוטל עליו אות קין הסותם עליו את הגולל: הוא הפך בעיני התלמידים, מתוך בורות, לנחלת ה"דתיים" ולימודו נתפס ככניעה תרבותית לסדר יום דתי, צדקני ולאומני.
לא ירידת הציונות הבן-גוריונית אחראית לכך. הרי התנ"ך בלאו הכי הוא סוכן כפול מצד "אהבת הארץ" והוא כלי רוחני מורכב ועתיר סתירות מכדי לשמש שופר אידיאולוגי למישהו. האחריות לירידת הפלאים הזאת אינה רובצת גם על המורים. עיקרה, במקרה הזה, רובץ על האוניברסיטאות הישראליות. מאז שנות ה-70 חלה "מהפכה" בסדר היום האקדמי בתחום המקרא, ותפיסות חדשות בדבר היווצרות הטקסט המקראי הפכו לעניינו העיקרי של לימוד התנ"ך באוניברסיטה, והן דחקו את העיון הפרשני-רעיוני שהעסיק את הדור האקדמי הקודם.
התהליך הזה אינו רע כשלעצמו, כמובן, והוא היה שלב חיוני בהתקדמות הידע על אודות התנ"ך, אלא שסדר היום הזה רחוק מעניינו של הלימוד בבית הספר ויותר מכך - הוא סותר ומקעקע אותו. משום שלימוד התנ"ך בגילי בית הספר הוא בעיקר קניית היכולת לקרוא בו ולהבין את האמור בו כרצף מילולי, סיפורי ורעיוני. לשון המקרא, גם לפני חמישים ושמונים שנה, היתה קשה ורחוקה ונזקקה לתהליך אטי וארוך של פירוש, פירוק, שינון והרכבה מחדש. המפליא היה שמערכת החינוך עשתה זאת אז והיא עשתה זאת היטב. תלמיד ממוצע סיים את בית הספר ולא זו בלבד שהיה ביכולתו לקרוא בתנ"ך בחופשיות, אלא שהוא ידע כמה פרקים בעל פה וצירופי-לשון מתוכו קפצו אל פיו וזיכרונו בקלות.
ישראלים ידעו תנ"ך יותר מכל אדם אחר בעולם. סדר היום האקדמי, שהקפיץ את "ביקורת המקרא" אל חזית העניין הלימודי, לא העלה על דעתו שאי אפשר להגיע בכלל אל עניינים כאלה בלי לייצב קודם-כל את הבנת הנקרא ולהשתיתה על קשר תקף, רגשי ורעיוני, עם עולמם של התלמידים. "ביקורת המקרא" סתרה את הלימוד הבית-ספרי; היא פירקה את הגוף התנ"כי והפכה את סיפור היווצרו לסמכות מכריעה. הנושא הזה קבע במרכז הלימוד סדק של אירוניה; במקום שאלות של רגש ומשמעות הוא שאל שאלות אנטומיות. לא זו בלבד שאנשים צעירים סובלים מהיסט אירוני שכזה ממהות לאנטומיה, אלא שביחס לתנ"ך נדרש כוח כה רב כדי לראות אותו בשני האופנים יחד, עד שהלימוד כולו קרס. התלמידים איבדו את היכולת ליצור מושג רצוף, אמין ורלוונטי של חיים מתוכו; הם הפכו נרדפים. מה שנאמר שם נאמר פתאום רק לכאורה. הלימוד הפך קשה משום שהוא הפך שכלתני לגמרי. ובאמת - מתוך השאלות האלה, הופך המקרא לדבר ארכאי לחלוטין, כי הן נשאלות לא על מה שחי בו ונצחי, אלא על מה שמת בו. פשוטו כמשמעו. משל לה"ד (למה הדבר דומה) - למי שבמקום אהובו הביאו לו את שלדו.
לא היה בכך כל אסון אלמלא נהרס כך המקצוע החשוב ביותר בלימודי בית הספר; המקצוע שלימודו יוצר את תגובות השרשרת הארוכות והמעמיקות ביותר, משום שהתהליך הקוגניטיווי הכרוך בו הוא המורכב ביותר; המוציא את האדם משלטון ההווה וקובע בו פרספקטיווה אדירה של זמן; המסוגל להפוך את לשונו לרב-ממדית. ומשום שהוא מהווה תשתית מושגית למבנה של תרבות.
שמעוני בוחן את שאלת החיים והמוות בתנ"ך כולו, מראשיתו ועד המאוחר בספרי התנ"ך ככל הנראה - ספר דניאל; חיי היחיד מול חיי העם, מהו המוות ומכאן - מהם החיים, בספר בראשית, ומה בספרי שמואל ומה בקהלת. הוא קורא מחדש את ברכות האל על הזרע בתורה ורואה איך נבלע היחיד ב"חול שעל שפת הים" ובנצח העם ועוקב בזהירות אחר כניסתה האטית של האישיות היחידאית אל תוך הסיפור התנ"כי - כבר בתיאור מותו של משה: "ומעבר ללקח הדתי של חטא הספק וגמולו נראה כאן אדם יחיד בכאבו, בעת שכבר ברור שלא יזכה להשיג את הדבר שלמענו חי, והסיפור מספר גם על כך", ועד סופו ממש: "ואף אם מנוחש כאבו מן הדף עד שנלפת גם לבם של קוראיו, אין זה סיום טרגי, שכן לא הוא גיבור-העל של הסיפור הזה ולא במותו נחתמים הדברים" - המסה יוצרת מבט המשכי מעניין ביותר על התנ"ך וכל חוליה לאורכה, כמו זו שצוטט מתוכה, היא חוליית מתח טעונה דרמה עזה בין מושג האדם היחיד לבין נצח העם והאל.
גם אם סוגיות כאלה נדונו כבר אצל כמה הוגים-פרשנים של התנ"ך, יש בדיונו של שמעוני גיבוש וזיקוק שלו המעמידים אותו באופן המקנה לו חיוניות בלתי רגילה. ההומניזם העמוק שלו מפקיע את השאלות האלה מתחום הפרשנות והמחקר והופך אותן לחלק חי ובוער מן הדיון העכשווי ביותר על מהות האמונה היהודית ועל תשתיותיה התנ"כיות. וחלק עיקרי בו הוא יופיו של הדיבור, צחותו, פכחונו, חילוניותו המהותית, המכילה דתיות אך אינה מוותרת על חירותה החילונית של המחשבה. ועוד: עבריותו של הדיבור הזה על אודות התנ"ך היא לאומית. אם האומר "לאומי" לא יחשוב שדרך בכך על נחש ולא יזווג את הלאומיות עם לאומנות, יוכל לראות את כפל פניה של הלאומיות, איך היא גם מקורו של הרס האנושי ומוצא האיבה, אבל גם מקורה של שייכות אנושית ואהבת השפה והעם וסיפור ההיסטוריות.
"אל העפר" הוא דימוי צורתו של לימוד התנ"ך בבית הספר כפי שראוי שיהיה, כשיקום זה מן ההריסות. אם יקום.
<<
