פתאום נתקפתי געגועים לברלין, לרובע שרלוטנברג, לכיכר סביני, לאלכסנדרפלאץ, לכיכר ויטנברג, למקום שבו עמדה החומה, לפוטסדאם, לחנויות הכלבו הגדולות, לבתי הקפה המטופחים. הגעגועים לא הסתיימו בגבולות ברלין אלא פלשו לנהר האלבה, לדרזדן, לדרכים המתפתלות לאורך הריין לחבל טורינגיה, לחבל סקסוניה ולמקומות אחרים בגרמניה שאין לי באמת מושג איפה הם, משום שמעולם לא ביקרתי בגרמניה.
בתחילה לא נסעתי לשם בגלל נדר שנדרתי, ואחר כך מתוך הרגל. ובכל זאת מצאתי את עצמי מתגעגעת למקומות שטרם ביקרתי בהם. "המקום הנפלא ביותר, הוא המקום שאיני נמצא בו / האשה הנכספת ביותר, היא האשה שאינה שלי / החבר הנאמן ביותר, הוא החבר שלא פגשתי עוד / והשיר היפה ביותר, הוא השיר שלא אכתוב לעולם".
את השיר הזה כתב ג'לאל מרדוך רושתם אל-בדבחתי, משורר קירגיזי שהוצא להורג בכריתת ראש בכיכר השוק, כשהיה בן 37, בסוף המאה ה-13 בבוכרה. השיר מחמיץ הלב הזה הוא גם המוטו שבחר יוסי אבני-לוי לספרו "איש ללא צל", שיצר את גל הגעגועים הנוכחי שמציף אותי.
ברובד העליון, מדובר בספר ריגול בנוי היטב, קצבי ומותח, המבוסס על סיפור אמיתי שאליו התוודע המחבר, כיום סגן השגריר בפולין, בשנים שבהן כיהן כאיש משרד החוץ בברלין. אבל למעשה יש בספר הרבה יותר מזה; הוא כתוב בסגנון עשיר, בשפה עשירה ומדויקת, משובץ בתיאורים נפלאים של מקומות ואנשים. זהו ספר על געגועים - למקומות ולאנשים, לזמנים אחרים בחיים, לדברים שהיו ולדברים שעדיין לא קרו, להורים שמתו ולאב שלא היה ידוע אף פעם.
בדיוק כפי שסבסטיאן, המרגל הגרמני, מתגעגע כל חייו לאב שמעולם לא הכיר, כך אפשר להתגעגע למקומות שבהם לא היינו מעולם. למשל גרמניה. אותה גרמניה שכבר קראתי עליה בכל כך הרבה ספרים. כל מי שמגיע לניו יורק בפעם הראשונה מכיר את התחושה הזאת - אף פעם לא היינו כאן, ובכל זאת נדמה לנו שבמובן מסוים שבנו הביתה, אל נוף שהוא ידוע מכבר, כי הרי אפשר גם להתגעגע לבית שמעולם לא היה שלך, לאהובים שמעולם לא ידעו שהם אהוביך או שמעולם לא פגשת אפילו, לעצמך בתקופות שבהן עדיין לא נולדת, בארצות שבהן מעולם לא חיית ובגוף שמעולם לא היה לך כמותו. כפי שאפשר לעמוד על גשר מארי שמעל הסן ולהתגעגע לגשר הקונקורד מרחק כמה גשרים משם, ואפשר גם להתגעגע למקום אחר לגמרי, לגשר מעל הגנגס או אפילו לגשרים ממחוז מדיסון שמעולם לא ראיתי וכנראה גם לא אראה.
בטעות חושבים שגעגועים הם ההיפך מתקווה, משום שגעגועים מסמלים את "סופי הדרכים" כפי שכתב אלתרמן. בעצם קיומם הם מאותתים, לכאורה, שמה שהיה כבר נגמר ולא ישוב עוד, ועל כן כל שנותר הוא רק להתרפק על זיכרון, כלומר להתגעגע. ואילו התקווה פירושה אמונה בקיומו של עתיד שבו הכל, כביכול, עשוי לקרות. אבל יש גם געגועים אחרים, מעין פנטזיות רטרואקטיוויות, געגועים למה שיכול היה לקרות לו רק היו הדברים מתפתחים אחרת. אלו הגעגועים המהנים מכל, משום שמה שקרה לנו כבר מוכר לנו, ואילו מה שיכול היה לקרות לנו, לו רק לא היינו אנו עצמנו כמובן, מכיל אינסוף אפשרויות, חלקן מרהיבות ממש, הרבה יותר מהתקוות שעוד נותרו לנו, ושמוגבלות על ידי מי שאנחנו.
אין לי תקוות להגיע לגרמניה, אם כי ייתכן שבזמן כלשהו בעתיד אגיע לשם (נראה כי פג תוקפו של החרם שהכרזתי עליה כשאייכמן עוד היה בחיים). אבל גם כשאגיע לשם, ספק אם לא אגלה שאיכשהו, המציאות, על אף הנופים הנהדרים, עמומה או לפחות סופית ומוגבלת יותר מגרמניה שצרובה כבר במוחי.
מבחינת הגעגוע, אולי לא כדאי בכלל להגיע לגרמניה או למקומות אחרים שלא ביקרתי בהם אף פעם. כי הרי מי מבטיח לי שביושבי שם, נניח אל מול שטרודל בצלחת פורצלן באחד מבתי הקפה בכיכר סביני, לא אתגעגע לבית קפה אחר בעיר שונה לגמרי, או לאי של מיקלה, ליונתן וסבסטיאן גיבורי ספרו של אבני-לוי, או אפילו סתם לעצמי שונה לגמרי בזמן אחר. |
<<
