העלבון החרות בפניו של האב המזרחי שב ועולה ב"תהודות זהות" וב"הכיוון מזרח". אבל בגלל עלבון האב לא צריך לכתוב מלים ומאמרים; אולי צריך לפתוח אוזניים ועיניים ולתור אחר המחוזות שבהם הדברים הללו לא הסתיימו
בגיליון החדש של כתב העת "הכיוון מזרח" מתפרסם שיר של אלי אליהו, משורר עדין וישר מאוד:
ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד מתה, ולא נותרה אלא המוסיקה שהיה אבי שומע בתחנות הבושה כשהמתין בחניון התת-קרקעי, לקחת אותי אל צבא העם בדרכו לעבודה.
אליהו מצליח לתת ביטוי שירי טוב למה שדי הרבה רשימות, מאמרים וסיפורים, עושים בקלישות גדולה יותר, בספר "תהודות זהות", ובעצם גם בכתב העת שבו התפרסם השיר (להלן "שני הכרכים"). חלק מהחיבורים מדייקים. כולם, עד אחד, נזהרים מאוד, עדות לבחירת העורכים. אם יש משהו החוזר בחלק גדול מן המאמרים, הריהו העלבון החרות בפניו של האב המזרחי. כך כותב אליהו:
ולא אשכח לעולם את עצב ידו המגששת אחר העברית, להחליף מהר, לפני שיוצאים ועולים מעל פני האדמה.
שיר כזה, שיר פוליטי מובהק - כלומר גם מודה בקוצר היד, וגם מבקש לאתר את המקום שבו מתרחשת התבוסה, או החרפה - מצליח במקום שכותבים, חלקם מלומדים, אינם יכולים או אינם רוצים. יחזקאל רחמים מסביר ברשימה (בספר) את סירובו לשאת את "משא האדם החום" והוא בעצם מסכם הכל במשפט המופיע בראשית המסה שלו: "הדיבור על 'מזרחיות' אינו באמת לגיטימי בחברה הישראלית. הדיבור הזה... נוטה לייצר אזורים של חוסר נחת, התנגדות וריחוק, ויש בו כדי להקפיא, או להרתיח, גם חברים טובים". אבל רחמים מניח כי ישראל נותנת ליהודי המזרחי - במקרים כמו שלו - להשתלב בחיי התרבות, חרף הבעייתיות של "המצב המזרחי" ולכן הוא מסביר בדייקנות מרובה
עולים מעיראק בשנות החמישים. להוכיח את הזכאות פעם אחר פעם תצלום: בנו רותנברג, מתוך תערוכת תצלומיו המוצגת במוזיאון ארץ ישראל
מדוע הוא מסרב "לשאת את משא האדם החום".
אבל מה המצב הזה? איך מתארים אותו מעבר לדימוי ההאזנה למוסיקה מזרחית בסתר, חוויה כל כך פורמטיווית אצל כל כך הרבה ישראלים, שהוריהם התקשו להיפרד ממה ש"החברה הישראלית" (ובעצם המנגנון האידיאולוגי של המדינה) הפכה למשהו אסור? איך מתארים את המצב המזרחי מהבחינה הפוליטית? נעמה גרשי, במאמר המופיע, לא במקרה, בשני הכרכים, כותבת על אביה התימני, יליד הארץ: "הוריה של אמי קיבלו אותו אל המשפחה, אך היתה זו קבלה מותנית. היה עליו להוכיח את זכאותו לכך פעם אחר פעם". גרשי חכמה מכדי לא להבין שמכאן יכול להתחיל דיון של ממש במצב המזרחי בישראל - המועמדות לחברות בתרבות - ומשום כך היא חוזרת על דבריה: "גם אחרי שלושים שנה של קשר בין אמי לאבי... נשארו סבי וסבתי חשדניים מאוד כלפי אבי". אבל כאן באה הרגרסיה הנרקיסיסטית. גרשי יודעת היטב לזהות את הצורך הזה "לעסוק בזהות", במקום "לכתוב עליה". אבל היא מסתפקת בתיאור אהבתה שלה, רגישותה שלה, כמה כואב לה עלבון אביה ומדוע אין היא מרגישה זעם וכמה היא אוהבת את סבא וסבתא. אם תרצו, הניצחון האשכנזי האמיתי הוא בסגנון תנועת הנוער הבכייני.
אם כל מה שהמאמרים בספר מבקשים לומר אינו אלא "שלום לך מזרחיות עצובה, כבר לא תהיי לעד", למה לשבת ולכתוב את זה? מה ההבדל בין בוגריה של התוכנית הבין תחומית באוניברסיטת תל-אביב, שמוצאם "אשכנזי לגמרי", לבין מי שמוצאם "מזרחי למחצה"? רק עלבון האב? אבל בשביל זה לא צריך להכביר מלים ומאמרים. אולי צריך לפתוח אוזניים ועיניים ולתור אחר המחוזות שבהם הדברים הללו לא הסתיימו. רק בשביל לחגוג את "אני הסתדרתי" לא יושבים ואוספים ספר או כתב עת. אולי משום כך הליריות היא המנצחת כאן. קודם כל סיפוריו היפהפיים של סמי ברדוגו. ברדוגו באמת אינו רוצה לדבר על "זה", אלא דווקא על ההומוסקסואליות, וזה בסדר גמור, ואולי משום כך הסיפורים שלו, גם זה על המפגש עם הקיבוץ, וגם הבאת אהובו לבית אחיו, הם הרבה יותר מאנתרופולוגיה.
מתי שמואלוף - הרוח החיה גם בספר וגם בכתב העת - כותב ברשימה קורעת לב: "אני פרי באושים, בנם של שני אנשים בודדים שחיו יחדיו ורצו להיות כמו כולם. איך אפשר לחזור לעבר ולבדוק כשההווה אוסר על כל בדיקה וחקירה? דבר אחד מנצנץ - איני זוכר את אמי ואבי מתנשקים ומתחבקים...". למה אי אפשר לחקור את העבר? זה הרי בדיוק מה שאפשר לעשות. העדים נמצאים. המבטאים ה"מגוחכים" קיימים. שמות המשפחה הקיימים ואלה שהשתנו לעברית נייטרלית עומדים ומחכים למי שרוצה לספר את העבר. והעיקר, אתרי האינטרנט מלאים כותבים מבריקים העוסקים בשאלות הללו, ואילו כאן, בשני החיבורים, הכל נראה כמו פזילה לצד האופנתי, הפוסט קולוניאלי, ומצד שני, למקום שהיטיב לתאר יחזקאל רחמים: המרכז שאינו אוהב את העיסוק ב"מזרחיות". אין להם שם כוח לאי צדק. הניחו להם להיות צודקים.
וכרגיל במילייה ה"שמאלני" של תל-אביב, הכל החל כרגע. "אתנו". לפנינו היו האוניברסיטה, פרנץ פאנון ואולי "הפנתרים השחורים", כי ככה אמרו בטלוויזיה. איפה מואיז בן הראש? לא ברור. איפה פעילותו של דודו מחלב ז"ל? לא ברור. איפה מאיר בוזגלו? איפה מאיר בביוף? לא ברור. והרי כל הכותבים הללו עשו כברת דרך אמיצה בניסיון להגדיר את המזרח בתוך ישראל וכמובן את המלה האחרונה בדיון הזה ה"היברידיות". במקום זה קיבלנו נבחרת צעירה, בדרך כלל מוכשרת, לפעמים זה "המרוקאי שלנו שהצליח" (שמעון אדף, למשל, שאני עדיין מחכה לקרוא משהו מפרי עטו שיהיה יותר מחנחון והנהון). הכל נע בין המשפחה מצד אחד וכדור הארץ הפוסט קולוניאלי מצד שני.
אני שב אל מתי שמואלוף, הרוח החיה במילייה הזה, עורך-שותף בשני הכרכים שלפנינו. הוא כותב בפתח כתב העת: "המשגתה מחדש של התשוקה ההיברידית, כאפקט של דמיון א-קטגוריאלי, פותחת אפשרויות של 'יכולת פעולה', כלומר של עידוד פרקטיקות של התנגדות, קבלה או יצירה דיאלקטית מחודשת של קטגוריות-זהות. במלים אחרות, הקיום ההיברידי הוא קיום טנטיווי - קיום על תנאי. הוא מכתיב פרקטיקות של הסתרה ושל גילוי". הבנתם? זה לא מסובך מדי. אפשר היה לומר את זה פשוט יותר. יש לנו שני קלפים בכיס. אחד מזרחי, השני "אוניוורסלי". אנחנו שולפים את הקלף הזה או הזה לפי הנוחות. אני יודע ששמואלוף איננו קלפן מהסוג הזה. הוא ישר מכדי להיות כזה, אבל הוא מנסח כאן את הפרקטיקה הזאת ש"לימודי הזהות" באוניברסיטה מאפשרים: "היי פמיניסטית בשיעור, ושובי למקומך הנרכן לפני הגברים במסלול האוניברסיטאי"; "הייה מרוקאי בכתיבתך המחקרית ואל תזכיר את זה ביום יום, זה מעצבן אותנו".
פתחתי בציטוט שיר מאת אלי אליהו. "הכיוון מזרח" הוא הרבה יותר מאופנה. יש בו טוב טעם של בחירה בציורים ובנושאים רחבים יותר משהצגתי כאן (רק הגופנים מסגירים עוד מעצב שהשליט את "הגרפיקה ללא-קוראים"). החוברת הזאת של "הכיוון מזרח" נפתחת יפה בשיר של נוית בראל. היא כותבת: "בשבילי קיימת דרך חזרה, אבל את, / אני זוכרת שלא סובבת את הראש, גם כשצעקו אלייך את שמך בהרבה לשונות". כתוב שבראל היא בת להורים טריפוליטאים מאשקלון. מי שמשלה את עצמו שהכאב הזה, המתמצה בינתיים בתיאורי הורים וסבלם, לא יעלה על פני הקרקע, משום שספרים כמו זה בסדרה החפיפניקית 972 עסקו בו בעזרת מטהר אוויר, משלה את עצמו. מצד שני, ארצנו דומה יותר ויותר למחששה. שוכבים על הגב, מתמסטלים ולוחשים "יהיה בסדר".
<<
