זכיתי להתקרב אל ברוך קורצווייל, לא רק אל המורה המאלף אלא גם אל האדם הנדיר. שמחתי איפוא על גיליון "תרבות וספרות" מ-13 ביולי השנה, וראיתי צורך להוסיף דבר מאוחר הנוגע בשורש נפשו או בנקודת תורפתו של קורצווייל.
מטבעו נטה קורצווייל לחדד פולמוסים עד לכדי מריבות עקרוניות. מפעם לפעם היה נדלק בחמת זעם על אופן הטיפול בעניין שנראה לו ראוי ליחס אחר, ומיד, ככפוי מתוכו, היה נזעק לצאת ולשפוך קיתונות של רותחים או של צוננים על המטפלים, שכבר נחשבו בעיניו ליריבים. רק מתוך כך, מעצם המריבה על האמת שלו, ובעיקר מההטחה המוחצת במתנגד לה, היה מוצא פורקן לנפשו הכואבת. בהעמקת בעייתו "עד היסוד" מכאן, ובהחצנתה כהתרסה מכאן, ראה מעין הוכחות לתוקפה הכללי, או, לפחות, דרך לחיזוק עצמי. המריבה הועילה לו כתרופה למכה.
רק על עניין אחד, הגדול מכל גורמי מכאוביו, לא היה יכול לריב כדרכו, ובוודאי שלא להטיח דברים, והוא מה שכינה רבי יהודה הלוי "העניין האלוהי". מעיקר חינוכו הפנים כמה איסורים ערכיים, ומצפונו לא איפשר לו - בשום אופן! - לעבור עליהם; והחמור מכל אותם איסורים היה בעיניו חילול השם. הוא דחה כל אפשרות, או בעצם כל יומרה של אדם "יחסי", לצאת ולהתחשבן עם "המוחלט" האלוהי. למרות אותם דחפים עזים לריב, ובעיקר על היקרים ביותר מנושאי חייו, ואף שלבו היה מלא השגות כנגד "הבריאה" כפי שהיא וכנגד "ההשגחה" כפי שהיא, לא החצין שום התרסה כלפי "דמותו" של הבורא והמשגיח, ואולי אפילו לא העז להרהר בכך כדרכו בכל שאר העניינים. והנה, דווקא החצנות כאלה עוד היו יכולות לתת לו את הגדול מאותם פורקנים שנדרשו לו, אך הוא, כשומר אמונים, מנע עצמו מחוצפת אנוש, שנראתה לו כיומרת שווא, ואף פסל את הסובלימציה הכרוכה בה: לטעמו לא כך היא ראויה לשמה. ואולי - או שמא מוטב "בוודאי" - היתה זו הראשונית מבין הסיבות ה"פנימיות" לאותו כאב נפש מתמיד, שנדחס בו ללא מוצא.
כתלמיד קרוב אליו, ולימים חברו להוראה באוניברסיטה, הייתי שם לצדו. לא פעם ביקש לשתפני במכאוביו ואף נפתח להקשיב לי. כמאליהן נמשכו בינינו שיחות רומזניות, שנסבו על "עיקרים" כלליים ולא נזקקו להסברים מפורטים. הוא מצדו כנראה ניחש בי - מתגובותי בלבד, ככל הנראה במבט החוזר - אותו דחף אישי שלא יצא לאור אלא עשרות שנים אחרי כן, בספרי "מריבה עם האלוהים", ואולי הוא אף הבין לנפשי; ואולי זה מה שהיה נחוץ לו בסתר לבו, ולשם זה קירב אותי אליו. אך הוא, כדובר, לא היה יכול להוציא מפיו שום דבר התרסה שיישמע כחילול השם בכבודו ובעצמו, ובוודאי שלא להפנות היישר מולו אותם הרהורי כפירה מכאיבים, שהטיחם בלי היסוס כלפי הטוענים "מטעמו" אך לעולם לא בו עצמו. מה גם שבזכות חינוכו הדו-סטרי סיגל לו את מיטב המושגים המטאפיסיים, אם ממקורות ישראל-סבא אם ממבחר ההוגים האירופים, וכאיש רוח מושבע לא הרשה לעצמו "פתרון" נוח - ובוודאי לא בפורקן אישי על חשבון "מיעוט הדמות" או בהשגות (תרתי משמע) שתשתמענה כ"חוצפה כלפי שמיא". וכך המשיך להתעצם (שוב תרתי משמע) והוסיף להתייסר בינו לבינו, שלא "כדרכו".
אחר התאבדותו נפוצו כמה וכמה שמועות רכילותיות ש"פירשו" אותה. ואילו אני סברתי אז, ואף אמרתי לידידים קרובים, כי אכן, וכמובן, גם האיש המורכב הזה סבל מכל מיני קשיים, אישיים ומשפחתיים, שהחישו את אקורד הסיום שלו, אך בעיקרה היתה זו התאבדות תיאולוגית. כי אילו העז, על אף כל חינוכו ומבחר מושגיו, לצאת במריבה טוטלית, כדרכו בקודש, ודווקא עם/על הדמות האולטימטיווית שמעל ומעבר לכל בני הפלוגתא; אילו תירגם אז את הרהורי הכפירה, שהיו קשים לו עצמו עד ללא נשוא, להטחות עקרוניות אך סובלימטיוויות, כדי שישחררו אותו מעט מלחצי ייאושו - אולי היה זוכה גם בפורקן התיאולוגי שנדרש לו. אילו נהג פה כפי שנהג בכל שאר הנושאים - אולי לא היה מגיע עד לייאוש הסופי? ואולי לא היה טורף את נפשו הכאובה בעצם כפו?
<<
