המזרחיות ריקה מכל תוכן לא-פוליטי, כי הרי כל-כולה הגדרה מטעם המדינה. מבחינת המובאים לכאן, לא היה מכנה משותף "מזרחי" ליהודי תימן וליהודי איסטנבול. המזרחיות היא הקטגוריה שבאמצעותה הוכנסו כולם בבריתו של הרצל אבינו
בזלצבורג, בכניסה למגורי תזמורת "דיוואן" של דניאל בארנבוים, ניגש אלי צעיר נושא כינור, והודה לי על דברים שאמרתי בערב הקודם. חשבתי שהוא מספרד, אבל הוא היה מדמשק, עלי, כנר בתזמורת "דיוואן", ובתזמורת הסימפונית של דמשק, וכן מורה באקדמיה למוסיקה בארצו. הצגתיו לבני, "תכיר", אמרתי, "זה עלי מדמשק", כאילו פסגה. שאלתי (שאלה תל-אביבית) אם למד גם מוסיקה מזרחית. לא. הוא מנגן בכינור. רק מי שמנגן בכלים מזרחיים לומד מוסיקה מזרחית. כן, ממש באותה אקדמיה. שני דברים.
אני לא בטוח שיש נתין אחד של המזרח, במזרח - ערבי, טורקי, או איראני - המתקשה לתאר לעצמו את חייו, ובהם יש הפרדה או התחבטות בין "מערביות" ל"מזרחיות". נניח לקשקושי "מלחמת הציוויליזציות". יכול מצרי לקרוא את אבו נוואס ואת אדוניס, להקשיב לפירוז, ולהיות בעל מנוי בתזמורת הסימפונית של קהיר. המוסיקה הקלאסית במקרה הזה איננה "הוכחה" לכלום, אלא לעובדה ש"אין בעיה". המזרחיות איננה בעיה, אלא במערב. מצד שני, לחלק מהמזרחים בארץ יש בעיות. הנה, אחרי שחזרה סיגלית בנאי מקהיר ומאיסטנבול כתבה: "תל-אביב לובשת שוב פנים אחרות. מחלון מסעדת קיסר בשכונת התקווה הדוכנים הצבעוניים שבחוץ, המוכר שמניף ידיים, הנשים בכיסוי הראש, צפירות המכוניות - הכל נדמה לי לרגע כמו קהיר שמתערבבת עם איסטנבול" (הכל קולנוע?). נפתלי שם-טוב, מעורכי הספר "תהודות זהות", מסכם: "הטלוויזיה הצבעונית, הצפייה בווידיאו והשימוש בכבלים הפיראטיים היו חתירה נגד המדיניות שרצתה פיקוח צמוד על תמונות חיינו. באצבע משולשת לחצנו על כפתורי השלט ועיצבנו את התרבות שלנו" (הכל טלוויזיה?). האם זו ה"מזרחיות"?
מצד שני, יונית נעמן כותבת: "בכל מקום הייתי נתונה לשיפוט אשכנזי חמור, גם כאשר לא הייתי באמת נתונה לו". אדמית פרא כותבת: "כשהגעתי לחוג לספרות השוואתית, כבר ידעתי לזהות פחות או יותר את אלה שזהותי המזרחית בלטה לעיניהם.... למדתי שאני השחורה היחידה..." האם הזהות היא צבע העור? או אולי למזרחים הכהים קשה יותר מאשר למזרחים הבהירים, משום שאין להם דרך לברוח מ"המבט"? ובכל זאת, ברור שה"בעיה" איננה תוצר של "לימודי תרבות" באוניברסיטה. דרושות הערות פוליטיות.
ראשית, המזרחיות קודמת למזרחים. כלומר, חלק גדול מהמזרחים בארץ, אכן "אשמים" בקטגוריה "מזרחיות". "השיפוט האשכנזי החמור", שנעמן מציינת, בא לידי ביטוי אפילו בסקירתו האוהדת של עמרי הרצוג (מעורכי הגיליון הנוכחי של "הכיוון מזרח") ל"תגיד אמן", סרטו של דוד דרעי. הסרט, כותב הרצוג, "עוסק בטקס חניכה ייחודי ביותר בתרבות הישראלית; לא חניכותו של דוד כבמאי, וגם לא של דוד כהומו; זו חניכותה של משפחת דרעי, שמתרגלת למבט שנשלח אליה ומשתמשת בו על-מנת לזכות בנראות..." פעם המבחן הוא על בטהובן, פעם על התנדבות לסיירת, פעם על קבלת הבן ההומוסקסואל.
נעמן מודה: "ההיכרות שלי עם מקורותי התימניים אינה מעמיקה..." אכן ה"מזרחיות", ככזאת, ריקה מכל תוכן לא-פוליטי, כי הרי כל-כולה הגדרה מטעם המדינה (ו"המדינה בדרך"). מבחינת המובאים לכאן, לא היה מכנה משותף "מזרחי" ליהודי תימן וליהודי איסטנבול. המזרחיות היא הקטגוריה שבאמצעותה הוכנסו כולם בבריתו של הרצל אבינו, ובאחת היה גם עליהם לצאת ממנה כדי להיהפך ל"מה זה משנה? עכשיו כולנו ישראלים", ובעיקר כדי לא להיחשד ב"עדתיות". מכאן גם המשיכה של נתיני ה"מזרחיות" אל הפוליטיקה (הדתית, נוסח ש"ס), או אל הגדרת ה"יהודים ערבים" (כדרך שעושים מזרחים בשמאל הרדיקלי). שתיהן נובעות מהוואקום של מה שקרוי "מזרחיות". שתי אלה הן מילוי המזרחיות הישראלית בתוכנה היחיד, פוליטיות, אם אין רוצים להמציא "מהות מזרחית" אחת לגרוזינים ולמצרים.
שלישית, חשוב לזהות את עולמם של ה"בוחנים המחמירים". אפשר להתחיל מהרצל, שכתב ב"מדינת היהודים": "ולאירופה נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אסיה, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם". על הפרקטיקה כתב גרשון שפיר בספרו על העבודה העברית: פועל תימני במושבות השתכר מחצית ממה שקיבל פועל אשכנזי על אותה עבודה בדיוק (והתימני כמעט כפליים מהפלשתינאי) וכו' וכו' עד הקמתן של עיירות פיתוח, או הקמתם של בתי ספר מקצועיים ליד העיירות, על פי צורכי התעשייה שהוקמה במקום.
רביעית, השיח הדומיננטי של ה"אשכנזיות" עושה שימוש ב"תרבות המערב", לצורך שליטה, ביסוס השליטה ובניית הזהות הישראלית, ולצורך כך הופכים האשכנזים לנציגיה של תרבות המערב, גם תוך הכחשה של העובדה כי האשכנזים נולדו כאן, כלומר אבותינו הגיעו לכאן לא משום שהיו חלק מ"תרבות המערב", אלא דווקא משום שהוקאו מתוכה. בדיוק לפני שהרצל מציע את היהודים כחומה לתרבות אירופה מפני אסיה הברברית, הוא משכנע כמה חולה תרבות אירופה בשנאת היהודים שלה. כלומר, כדי להיות "מערב" עלינו לחיות במזרח, מתוך התנכרות אליו. זה המצב הישראלי, והוא מכריע גם בעניין הישראלים המזרחים: רק מול "הפיגור של ש"ס" יכול טומי לפיד לא להיות פליט יהודי מעיר בשולי הבלקן, אלא "איש תרבות המערב". הנקודה הזאת חשובה מכדי להופכה לקוריוז. היא מעניקה ל"שופטים" או למחנכים את הבסיס הנחרץ שלהם.
אחרי רצח אמיל גרינצווייג כתב אמנון דנקנר ב"הארץ" את המאמר "אין לי אחות". אני מצטט ממנו: "נמאס לי לרחם ולהבין. אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הקיפוח והפער ורגשות התסכול והדי-די-טי והמעברות, וואדי סאליב ומוסררה, והעוני וההשפלה" (18.2.1983). והנה מגיעה תרבות המערב: "נמאס לי להקטין את דיוקנה של המורשת התרבותית שלי, לפסוע על בהונותי לידם ולהרעיף עליהם מחמאות בלב ולב. כל הדיבורים האלה על - טוב, טוב, אל תתרגזו, אנחנו מכירים כי גם אתם הבאתם מורשת אדירה. נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטיין וכל הסינתיזה המופלאה הזאת בין היהדות ותרבות המערב אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית נהדרת. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת, וגעגועי ציון האותנטיים והמשיחיות הנאיווית הם אולי דברים יפים למי שאוהב דברים כאלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים שאותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו להקים כאן: חברת מופת הומניסטית ומתקדמת, שזורה בחזונות היותר יפים של הליברליזם ההומניסטי".
אפשר להסתלבט על חומר הקריאה של דנקנר הצעיר. חשוב יותר איך הוא בונה "חברת מופת הומניסטית ומתקדמת, שזורה בחזונות היותר יפים של הליברליזם ההומניסטי". איך? באמצעות פנטסיה על "מערביותנו", שאינה אלא חיסול מילולי של "תרבותם" ותרבותם מצטמקת לדרגה של קריקטורה.
22 שנים מאוחר יותר, כעורך "מעריב", הנהיג דנקנר בעיתונו התקפה בת שישה מאמרים (באותו גיליון) נגד עמוס שוקן, בעניין קריאת המו"ל של "הארץ" להדוף את מהלך השב"כ לתקן תיקון גזעני בחוק האזרחות. כתב דנקנר: "חזונו של שוקן כולל מגורים בישראל של פלשתינים, מצרים וירדנים, ומגורים של יהודים מישראל בארצות ערב ובשטחי פלשתין הערביים. מזרח תיכון חדש. מי שיודע ואוהב לקרוא טקסטים קריאה מוקפדת ופסיכולוגית מבחין בקלות כי הנושא הזה, של נישואי תערובת, למרות שהוא לכאורה לא מודגש, הוא המנוע הנסתר האמיתי של המאמר שפירסם שוקן" (8.5.2005). השנאה האמיתית בבסיס שני המאמרים של אותו אדם, במרחק 22 שנים, היא להטרוגניות. לפני איבה כזאת נכנעים אצלנו הדיונים על "מזרחיות", משום שהם מקבלים את הרדוקציה של דוברי "תרבות המערב", ואלה, כאמור, אינם בני בית בתרבות ההיא, אלא מעין מהגרים לתוכה, קונסולי כבוד של מעצמה רחוקה, שונאים כל מה שמערער להם את תחושת השייכות. זה הרי מה שחנה ארנדט כינתה parvenu.
<<
