לכל אחד יש קריטריון סמוי, חזק ומהותי, הקובע את טעמו האסתטי. מהו הקריטריון הזה - איש לא יוכל לומר, וממילא מעטים יסכימו להודות בו, ואי אפשר להבינו בהתבוננות חיצונית, אובייקטיווית, חודרנית וחכמה ככל שתהיה. אבל הוא קיים; בשטח האפור שבין הערכת נפלאותה ובין קביעת תפלותה של היצירה המסוימת (שטח גדול בהרבה מן המקובל לשער) מציצה ציצית ראשו של אותו קריטריון חשאי, וברגע אינטואיטיווי אחד - שאחר כך נלווים לו הסברים וצידוקים שונים ומשונים - נחרץ הדין לשבט או לחסד, או למה שעולם המשפט מכנה "צריך עיון"; לפעמים ההכרעה היא שאי אפשר להכריע ברגע נתון, וכך התהליך שב ונשנה.
ביני לביני אודה שאני מייחס חשיבות עצומה, אולי מוגזמת, אולי מוצדקת, ליחסם של המושכים בעט למוסיקה. אני נוטה לחשוד במשוררים שאינם כותבים על מוסיקה (זה שקר קטן. לאמיתו של דבר, אני נוטה מראש להיות אדיש כלפיהם, גם אם לא קראתי אלא שירים ספורים משלהם). ועוד יותר מזה, אני חושד במשוררים הכותבים על מוסיקה (גם זה שקר. אני נוטה לזלזל בהם עוד בטרם קראתים, מתוקף יוהרה שלא אודה בה אלא ביני לבין עצמי). ועוד יותר מזה, אני חושד במשוררים ישראלים הכותבים על מוסיקה. מדוע? אולי מפני שעצם העיסוק במוסיקליות של שיר, בעקבות הוויכוח הנושן בין נתן הראשון לנתן השני, נגע כאן רק לעתים רחוקות במהותי, והידרדר פעמים רבות כל כך לתחתיות הטרחנות או הטמטום. ואולי מפני שרבים מן המתיימרים "להבין" במוסיקה במחוזות השיר העבריים בעצם אינם מבינים דבר, ואינם מסוגלים להציע אלא רפרופים פסוודו-ידעניים והשוואות ביצועים, או לחילופין רשמים סובייקטיוויים מאוד וגרפומניים מאוד (היזהרו מן הכותבים על מוסיקה, בשיר ובעיתון). ואולי מפני שבחינה רצינית וכנה של גדולי וזעירי המשוררים שפעלו כאן בחצי המאה האחרונה, למשל, תגלה שרבים מבין אלה שהועלו על ראש התורן ולא מעטים מבין המצווחים ממורד הגבעה זרים לחלוטין לאותה תחושה, לאותה תפישת עולם, שרק מוסיקאי יודע מהי - גם אם כתבו על מוסיקה ואפילו אם הצהירו שהמוסיקה היא לב עולמם. הייתכן?
לא נעסוק בהכללות, ואף לא בשאלת המוסיקליות של השירה העברית, המצריכה עיון רציני בהרבה. נסתפק בדוגמה אחת, מעוטרת בפרס ישראל, לשימוש שירי ברכיבים "מוסיקליים", מאת משורר בולט וחשוב לכל הדעות: מאיר ויזלטיר (למען האמת, שיר משל ויזלטיר הוא העילה לכל שהועלה עד עתה על הכתב, אף על פי שהובא כדוגמה). ויזלטיר כתב שיר ושמו "האיש ליד הפסנתר" (מתוך "שירים איטיים", הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ' 18). לכאורה, שיר ובו מה שנכנה בעגה לא מלומדת "קצב", המורכב מתיאורים של נגינת רחוב ועיר ולעומתם אדם המנגן לאט, "בכלי חבול", ונגינתו "נושאת אותו כמו גל / מול חוף סלעי אביך". אלא ששלושת עמודי השיר הזה אינם אומרים דבר על מעשה הנגינה, פרט לקביעה "הוא מאונן / במקום לחיות". קביעה זו נהפכת עד מהרה לתיאור דוחה של מעין משגל בין האדם לכלי ה"רוטט תחתיו". חתימתו של השיר לא מאירה את שקדם לה באור מוסיקלי כלשהו. היא גם לא מנצלת את דמותו של ה"פסנתרן" כקרש קפיצה לאיזו אמירה רצינית - כואבת, מתריסה או מגחיכה - על בדידותו של הנגן האורבני הזה. השיר נחתם בנימה סתמית להחריד: "נניח לו עכשיו, נחמוק מכאן / נלך לישון". וגם אם מתכתב הלעלוע הזה עם שיר ויזלטירי מוקדם, דוגמת "כנור היה לו לדוד המלך וכו'" ("נולדתי לחרוץ מנגינה / אוי לי שאני יודע / כלי עזוב וסדוק / מנגינה מלעלע", מתוך "קיצור שנות הששים", סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 195), מדוע לשאת לשווא את שמו של הפסנתר?
לוויזלטיר יש שיר פסנתרי נוסף, ושמו "שוברט" (מתוך "מחסן", הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1995, עמ' 18): "הגות הלב / של איש צעיר / שנקלע לחדר ההמתנה / של המוות: בחלון זמורה פורחת / פקעת נפתחת, / גם בחדר / פסנתר". כאן תפקידו של כלי הנגינה שונה בתכלית. הפסנתר פורח ונפתח, לכאורה, כרכיבי הנוף שבחלון, אלא שהוא גם ניגודם הלא טבעי, והוא ניצב במצב לימינלי-תמידי, בין מוות לחיים. השיר הזה אמנם מנסה לומר משהו פחות אלים או פרובוקטיווי על מעשה הנגינה (האם סטיגמת ה"אלימות" שהודבקה לשירה הזאת אינה אלא דרך לומר שאין בעצם מה לומר על רוב רובה?), ופתיחתו אמנם מבשרת טובות, אלא שחתימתו מסרבת לנטוש את החוף הסלעי והאביך מן השיר הקודם. מרגיזה במיוחד שורת השיר האחרונה, המלה "פסנתר", כאילו עצם האזכור הזה טעון באיזו משמעות עמוקה, הפוטרת את המשורר מלומר משהו אמיתי על אודותיו.
אז מהו הפסנתר האמיתי של ויזלטיר - זה המתאונן על בדידותו מן השיר הראשון, או זה המנסה לומר, גם אם לא באופן יוצא דופן, משהו על הגות הלב של שוברט? (את תשובתי לעצמי נתתי עוד בטרם נוסחה השאלה; מי שכתב כך על הפסנתר לא ראוי למחילה). למען האמת, שניהם מיותרים.
<<
