העברית של עינת יקיר רוצה להיות לא-עברית. כלומר, שפת שירה. השירה העברית לא מתה. היא חיה, במלוא הדרה, ברומן הזה. עמ' 82: שיחה ברוסית, "טי פונימאיש, און חיתרי אי לגון", "סלושאי מיניה, און ז'לוב, טי פונימאיש". אין תרגום. כמו ברחוב. זה האתוס היידישאי הנשכח של הדיבור העברי: שהשפה יודעת שהיא "שפה זרה", שיש בה ולצדה שפות אחרות. הרומן הזה, כמו הספרות של גנסין למשל, הוא חלק מהספרות העברית אך גם (במידה פחותה) חלק מהספרות הרוסית.
כריכת הספר מלאה עיניים, אבל בטקסט מחוקות עיניים רבות מאוד: "תולים שניהם בבניין הקאמרי" (עמ' 87), או "ראית את הספר, תלה לפתע" (עמ' 94). הציירים (רפאל ונפתלי), אנשי העין, מביטים בתיאטרון, אבל יקיר רואה את מצבן הנורא של עיניהם: היא אינה יכולה להביט בעיניהם, היא אינה יכולה לכתוב "תולים מבטם" מפני שמבטם נרמס בעולם של הספר הזה. היא, מחברת הספר, מסבה עיניה מעיניהם, מוחקת את המלה כמו על מנת לגונן על מבטם, על מבטה. לגונן מפני מה? קצת לפני כן, בעלת גלריה מביטה בצייר, "מיצמצה כלפיו, כמו פעולת מחיקה חפוזה". הצייר מביט כדי לראות; אבל "שוק האמנות" מביט בו כדי למחוק אותו ואת מבטיו.
אחד הרגעים הגאוניים בספר: הרחק בפתיחה (עמ' 8), שאלה מישהי בבית החולים על "סרדצה", ברוסית. אבל רפאל לא יכול היה לענות לה. והנה, בעמ' 97 מקבלת שאלת-המלה הזאת מענה, פתאום. המלה הרוסית חוזרת. "איזה מלה אמרת עכשיו, צירזי, צירסי". "סרדצה, אמר נפתלי. סרדצה זה לב, אמר". לב, שהיה במשך 90 עמודים רק מלה מוזרה, מתפענח, מתגשם לפתע, מתחיל לפעום. מהמלה היישר אל גוף הקורא: לבי, שפועם בגלל המלה "לב", הופך אחד עם הספר. ועוד אחד (עמ' 98): נפתלי, צייר, שוקד על סדרה אינסופית של רישומי רכבות. אחרי שהוא ורפאל יוצאים מהפלאפל, מתחיל פתאום נפתלי לרוץ בחזרה לכיכר דיזנגוף. הכלב רץ אחריו, ורפאל אחרי הכלב. הכלב נובח, ורפאל צועק, "מה קרה". נפתלי משיב לאחור: "הרכבות, הרכבות". כלומר, הוא "החמיץ את הרכבת", שכח את רישומי הרכבות שלו מאחור, דוהר אל התחנה, אינו רואה שהרכבות, לא החמצתן, הן אסונו. "מגפה איומה (...) של מסילות בנות מאה דפים" (עמ' 145). כותבת מחברת הסיפור על הרכבות השחורות, תוך שהיא כותבת על הנייר את קרונות המלים שלה-עצמה.
ההומור של הספר: כמו שני מוקיונים כמעט זהים שנפגשים זה בזה ומחווים קידות, נפגשות שתי מלים זו בזו: "זה מיכאל חיוטין, הארכיטקט. אלא שזאב (...) נסב ושאל בתדהמה, מינוחין" (עמ' 156). או, "אורה, מתי זה היה שראינו את מוזיאון השואה בברלין, ויהל תיקן, המוזיאון היהודי, זה לא מוזיאון השואה. וזאב השיב, היינו הך". פרק ארוך ומהמם שבו מוצג "הדוד ואניה" של צ'כוב (בתרגום שלונסקי) בתיאטרון גבעתיים. "וכניסתו המרושלת של ואניה לבמה, בעוד רפאל נדחק אל שורה שלוש-עשרה על רקע קריאות המחאה של האנשים הנדרכים בשורה" (עמ' 161). ארבע תנועות מקבילות מצד לצד: ואניה על הבמה, רפאל אל מושבו, ידה של מחברת הסיפור על הדף, עיני הקורא על המלים. הכל מתלכד. ולכן, כשרפאל שואל את עליזה מה היא חושבת על ואניה, והיא עונה לו "בינוני, בינוני מאוד", היא חורצת משפט גם על רפאל. המציאות של הרומן היא פארודיה על המציאות של "הדוד ואניה", שהיא בעצמה מציאות פארודית, עגמומית וקרתנית: נפתלי משליך כוס שמפניה על מישהו, אבל אינו מצליח לאמוד את המרחק ולפגוע בו (עמ' 189); הד ליריות הכושלות של ואניה במחזה. אלא שב"מרכז בעלי מלאכה" אפילו לירות אי אפשר.
המסך יורד, "ורפאל פוקח עיניו" (עמ' 198). וכאן מגיע שיאו של הספר עד כה: סופרת אחרת היתה מסתפקת בהישג של ההעלאה המפורטת של ההצגה בתוך הספר. לא עינת יקיר. היא רואה כיצד נפתחת עכשיו הצגה חדשה בדמות מחיאות הכפיים והקידות, כיצד הדקות הללו עצמן הן עולם בעל חוקים משלו, קומדיה של "כבוד", של היררכיות של שחקנים, קומדיה שעומדת בזיקה למחזה העיקרי של צ'כוב. שחקן אחד קד "כבקשה לעריפה", שחקנית אחרת מנסה להתנער מאחיזת יד של עמית, שחקן אחר מגפף שחקנית צעירה, ובמאי ההצגה, במכונית החוזרת העירה, קורא את המחזה שלו עצמו, אחרי צ'כוב. לא שההצגה חייבת להימשך - ההצגה לא יכולה להיפסק. עוד נפגוש בשחקנים קוראים, למחרת, את הביקורת הקטלנית על ההצגה. וגם זה חלק מן ההצגה. גם אנחנו.
פרוזה כמוסיקה: כל דבר מקבל מענה, לכל תו יש תו נגדי. כריכת ספר שמופיעה בתחילת הספר, ועליה מצוירת מישהי, נהפכת פתאום למישהי זו עצמה: "אתה יודע שהציור שעל הכריכה זאת אני", אומרת מישהי (עמ' 228). כמוה, הפך עבורי הספר הזה מ"שטוח" ל"חי", מייצוג של משהו ("ספרות") לעולם ממשי. הספר מגיח מהספר.
רגע מצמרר: רפאל נתקל בקבצן ברחוב אלנבי בתל אביב. הקבצן מתעקש לתת לו כסף. "קח, הנה, קח, אני לא חייב לך יותר שום דבר (...), תעזוב אותי זקן בשקט"; אבל מיד: "תבוא מחר אני נותן לך עוד" (עמ' 236). זהו קטע אפל ומטריד גם כפשוטו, אבל יש בו עוד משהו. כי מיהו הקבצן הזה? פתאום מתברר שאין הוא אלא כפילה הפארודי של עינת יקיר. הוא מדבר בקולה, הוא מלעיג לסגנונה הרצוץ, המחסיר מלים ("תעזוב אותי זקן בשקט"). כלומר, הקבצן הזה הוא רגע שבו יקיר מגלה את עצמה, בהיפוך אפל, בגלעינו של הרומן. מאלוהי היצירה היא הפכה לשד שלה, כלואה בתחתיתה, מצליפה בגיבור הרומן "מלמטה".
כי הרי הקבצן עושה לרפאל בדיוק מה שעינת יקיר עושה לו: אומר לו מין "תלך תבוא" תמידי. יש לרפאל חוב לסיפור. עצם הקיום שלו כדמות הוא החוב. עד שהוא לא יפרע אותו (אבל איך? איך נפרע את חוב קיומנו?) הסיפור לא יוכל להסתיים. עינת יקיר אומרת לרפאל, כל הזמן: תמשיך ללכת, תמשיך לחפש, עוד לא. תבוא מחר. "תבוא מחר אני נותן לך עוד". עוד משפט, עוד עמוד, הספר הזה נותן לך עוד ועוד.
