אילת שמיר, ילידת חדרה (1964), מלמדת ספרות באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית אורנים (וגם כותבת רשימות ל"הארץ, ספרים"). סיפוריה הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו", וספרה הראשון, "גנסין 3", ראה אור בהוצאת "עכשיו" ב-1999. ספר משותף לה ולנסים קלדרון, "בזמן מלחמה", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. בימים אלה רואה אור הרומן הראשון שלה, "פסנתר בחורף", בהוצאת עם עובד
• איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
הראשון הוא תומס סתפן, גיבורו הדמוני והלא מפוענח של פוקנר ברומן "אבשלום אבשלום", איש תובעני, שתקן ואלים שלא ידע לאהוב מספיק את ילדיו, או אולי אהב אותם בדרכו העקומה והאילמת וכך נזרע ביניהם זרע הפורענות. האיש הזה ריתק אותי אליו שנים ארוכות, אולי מפני שזיהיתי בו פנים מוכרות. והשנייה, למרות הניגוד המוחלט ואולי דווקא בגללו, היא גברת רמזי, גיבורת "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף, שכולה עידון ואיפוק ותבונה, אף שתודעתה מפולשת, אשה שקשה שלא להתאהב בה. כשהתגלתה לי עובדת מותה - בהערת סוגריים אגבית בפרק השני - התקוממתי ובכיתי כאילו מת לי אדם קרוב.
• עם איזה סופר או סופרת היית יוצאת לבלות ערב בבית קפה?
עם פוקנר ועם המינגוויי, שני סופרים שאני מאוד אוהבת - האחד כולו יבשה והשני כולו ים, ואצל שניהם מתקיים חיבור בלתי אפשרי בין אלימות לרוך. הייתי מושיבה אותם זה מול זה בפיאנו-בר כפרי באחת מעיירות הדרום של אמריקה, ומציבה ביניהם מחיצת עץ דקה, שלא יתקוטטו. ולא היינו מדברים על כלום. אולי רק שותים משהו בשקט.
• מה היה הרעיון שמתוכו נולד ספרך החדש, "פסנתר בחורף"?
היתה לי בראש תמונה אלימה, שהתרחשה בטבע, בתוך מטע (אבוקדו? תפוחים?). בקצה המטע עמד בית מושבה ישן. בתוך הבית גר פסנתרן עם פסנתר-כנף וחתול. מכאן הכל התחיל, מהמקום השומם והנידח הזה. אחר כך באו הפיאנו-בר וג'ו אוחנה. אחר כך עצרו שם האנשים ומשכו את הסיפור לאן שמשכו. המטע נשאר מאחור.
• אילו ספרים או סופרים ישראליים השפיעו במיוחד על כתיבתך?
זאת שאלה רגישה. הושפעתי ודאי מרבים וטובים. ובכל זאת, התמזל מזלי ללמוד בחיפה שנים ארוכות אצל א"ב יהושע, סופר ומורה שאישיותו וחיוניותו גרמו לי לרצות לכתוב. הוא בהחלט המורה המשפיע שלי.
• מי היה הקורא הראשון של כתב היד ומה היתה תגובתו?
בן זוגי לחיים, יובל שמעוני, שהסתגר מיד עם ערימת הדפים בחדרו, ויצא משם בצעדים מדודים אחרי כמה שעות ארוכות והביט בי בפנים חמורים, ואחר כך חייך ואמר: "זה טוב מאוד". ומיד שלח אותי בחזרה לשולחן, לכתוב מחדש 50 עמודים.
• מהו המשפט האהוב עליך בספר?
"ומה העיקר? מהו העיקר הזה שבשבילו צריך להילחם? מהי התמצית הטהורה שכדי לנגוס בה ביס קטנטן היה צריך לאכול גם את כל הפירה שמסביב? (ככה הוא חשב עליהם, ג'ו, על החיים: פירה. והוא שנא פירה). פעם חשב שהוא יודע, שתיכף הוא מגיע לזה, לעיקר הזה. פעם הוא הכין את המלתעות לנגיסה, השחיז את הניבים, שינס את בלוטות-הטעם, אבל מכל ההתכוונות הזאת לא יצא כלום. ואחר כך הרפה. לא בבת אחת, אבל בהדרגה, הוא הרפה, ואז ויתר" (עמ' 227).
• ממי היית מבקשת לקרוא אותו?
אתפרע: קית' ג'ארט, פסנתרן מחונן. מוסיקה שמתפתחת תוך כדי. בלי סוף הקשבתי לו ולאנחות המאמץ שלו שמלוות את מגע אצבעותיו בקלידים.
• מי את מצטערת שלא יוכל לקרוא אותו?
שש, החתול הפרסי הזקן שלי, שמלווה אותי בנאמנות ובסובלנות של חכם זן בכל שגיונותי כבר 12 שנים.
• לו כתבת היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
"כשאבא פתח את דלת הפיאט 600 לראות מה גרם לה להתרומם שלושים סנטימטר מהאדמה - הוא עוד לא הספיק להתניע - ראינו למטה את זבניה, הצב הענקי שגר אצלנו בחצר, נדחק בכל כוח שריונו כנגד גחון המכונית. 'אמרתי לך שלא היינו צריכים להגיע לפה', סיננה אמא לעברו".