מה הניע אנשים כאלה להיות נאמנים לברית המועצות, עד כדי בגידה בערכים שלשמם נלחמו באומץ: חופש, שוויון, רווחה לעובד? דמותו של אלכסנדר פן, מן הבחינה הזאת, לא מציעה שום פתרון, גם לא שירתו. גם לא הביוגרפיה
אלכסנדר פן ובתו. סלחי שהרבצתי אמת. בתמונה למטה: פן בצעירותו
צבע החיים, מאת חגית הלפרין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, 2007, 248 עמודים
אין ספק שהמשיכה אל דמותו של אלכסנדר פן נובעת גם מכך שבחייו שבר את הכלים במובן העמוק של השבירה. יש בביוגרפיה שלו, "צבע החיים", עניינים חוזרים: הסבל הפיסי שהמיט על עצמו, עניין זה ראוי לפרק נפרד, כמו עניינים אחרים (אילנה וחנה רובינא לעומת המשפחה ה"חוקית"; ההערצה לביאליק וכו'). תחת זאת כל עניין כזה מופיע בספר, כמוטיב חוזר, ואף פעם אינו זוכה להתמקדות. והרי ההרס העצמי של פן, למשל, עד כריתת שתי רגליו של הגבר הגבוה הזה, או חייו הרומנטיים המכאיבים, יכולים היו להיכתב כחלק מהסתירות שבמרכזן איש קשה עורף, אבל גם קומוניסט ממושמע. כדי להבין את המאמץ הפואטי של פן, המצוי מעבר לאנאכרוניזם של המפעל הקומוניסטי, ראוי לצטט שיר פוליטי מאת שלונסקי, שהיה פטרונו הציוני משך שנים: "...אנו
כולנו / ידענו / כי באנו / מארץ נושבת אל ארץ נידחת / כי פה ישימון הוא / ולנו נכונו / רעב וקדחת. / ואף על פי כן / האמן / נאמין / כי אנו נקום גם כי שבע ניפול. / הישירו העין / הגבירו הקול. / מי זה טועה ופוסע ימין? / שמאל! / שמאל! / שמאל!"
הניחו למיאקובסקי המרוכרך, גם לא שלונסקי המשורר חשוב בהקשר זה, של הרצון להבין את ייחודו של פן. חשובה העדות לשקר המתמשך של השמאל הציוני: לתאר את ההתיישבות כאן בלשון "לבוא מארץ נושבת" אל "הישימון" ומצד שני לנפנף בפאתוס שמאלי. בתוך ההקשר הזה ראוי לקרוא את שינוי הכיוון של פן. הרי בפאתוס של השמאל הציוני גלומה עדיין האלימות הישראלית (רצועת עזה עדיין לא נכחדה סופית ברעב ובהפצצות, והגדה המערבית עדיין לא רוסקה לגמרי למובלעות מגודרות נשלטות בידי הצבא ושב"כ, אבל בראש המיזם ניצב - כמו ברוב הרגעים המכריעים של האלימות נגד הפלשתינאים - איש השמאל הציוני, עכשיו זה אהוד ברק, ואין כאן מקרה, כי שום דיון באלימות הקולוניאלית אינו נפרד מהעמדה של "אנחנו הצדק").
זה ההקשר ההיסטורי שבתוכו צריך לקרוא את מאמציו של פן ללכת בכיוון אחר. אחד הדברים שחגית הלפרין סוקרת בהרחבה קשור בספרו הראשון של פן, "שירים לאורך הדרך". הספר נשלם רק ב-1956, כשפן היה כבר בן חמישים. שום הוצאה עברית לא היתה מוכנה להוציא את הספר (גם הקומוניסטים לא היו להוטים לפרסם את כל שיריו). בעיתונים נזהרו לא לסקרו. אבל בהקשר המאמץ של פן, חשוב יותר מה שהלפרין מדגישה: פן ערך מחדש כמה משיריו, בעזרת פרספקטיווה אחרת, פוליטית, שהיתה לו עכשיו, בשנותיו הקומוניסטיות, כלומר פרספקטיווה היסטורית. הנה קטע מהשיר המפורסם "מולדת חדשה", כמו שהתפרסם ב-1929 ב"כתובים":
אני אוהב אותה - את זו - את המולדת!
בעד חולות מדבר, שברייה ונבוט -
גבוה ורזה כמנגינה רועדת
עריר בין הצברים אנוד.
כמעט שלושים שנה אחר כך, כאשר כינס את שיריו, תיקן פן את עצמו, כלומר את האהבה האכזרית ביקש עכשיו לתפוש אחרת:
שנאתיך ואהבתיך, דוממת ונרצעת!
קידר באוהליו, שובריה ונבוט
הציפו את עיני
התעוני צעד-צעד
אל בין חוחי-צבר לנוע לאיבוד.
כיצד נפתרת הסתירה הקולוניאלית בתוך השיר? ובכן, הליריקה של שלונסקי/אלתרמן ידועה בגבהים המטאפוריים שאין להם חצי דבר עם הקונקרטי (ויזלטיר אפילו קשר את הנביבות של אלתרמן לחוסר היכולת להיות אנושי בהקשר ההיסטורי של המפעל הציוני). פן, כמו קומוניסטים אחרים, יהודים וערבים, העפיל אל ה"קונקרטי" באמצעות סגידה לברית המועצות. לכן גם הגירסה המאוחרת של פן על המולדת החדשה מסתיימת כך:
אי-אז שירת אונים
אחרת ונבדלת
בלב הולך אשתול, כי היא - גורל חיי,
הן לא לשווא פירזלתי את הדלת
בין שתי המולדות - ס.ס.ס.ר וא"י!...
שום דבר קונקרטי אין כאן. ובאמת, אי אפשר להסביר את ההתכה הפוליטית של יוצאי פלמ"ח וניצולי שואה דוברי יידיש ופלאחים מנושלים מן המשולש דוברי "ניב ההר" של הערבית הפלשתינית, בלי להבין שכדי לבנות מפלגה, כביכול חסרת ניגודים פנימיים, צעקו בהתרגשות: "י-די-דות-יש-ר-אל-ברית-ה-מו-ע-צות". ואכן, הגירסה החדשה של השיר של פן כבר איננה רומנטיקה של מהגר מרוסיה לכאן (כמו הגירסה מ-1929). פן הפך להיות שגריר, מבחינתו שגריר של מהפיכה, אבל היתה זו שגרירות של מדינה, "עוד מולדת".
כאן עולה השאלה שהספר אינו מציב ואינו מצליח לענות: מה מעבר לקשרים הארגוניים והכלכליים בין ברית המועצות לשלל המפלגות הקומוניסטיות שייצגו אותה באדיקות, מה הניע אנשים שהאמינו בתבונה, שהתנגדו לממשלותיהם באומץ, אבל התכחשו לכל מה ששמעו על ברית המועצות, כולל ה"טיהורים" המזעזעים של רבבות מהפכנים נאמנים בתחומי ברית המועצות? מה הניע את האנשים הללו להיות כל כך נאמנים לברית המועצות, עד כדי בגידה בערכים שלשמם נלחמו באומץ: חופש, שוויון, רווחה לעובד? דמותו של פן, מן הבחינה הזאת, לא מציעה שום פתרון, גם לא שירתו. גם לא הביוגרפיה.
הלפרין מביאה הרבה פרטים, חלקם חשובים, חלקם לא. עדות בתו של פן על מצב רוחו אחרי שפגש את פסטרנק המנודה בברית המועצות, אין די בה, אם מבקשים באמת לעמוד על סוד השתיקה של פן אחרי הפגישה. זו רק דוגמה. נראה כאילו הלפרין הגיעה לארכיונים הנכונים, ולא מצאה בהם הסבר.
לפעמים נדמה כאילו הלפרין תלויה במה שסיפרו לה אנשים שהיו בעברם קומוניסטים, ורק לא בחרה את בני השיח הנכונים. האפיזודה המשעשעת על דוד אבידן, הדורש ממפלגתו את פרס השירה הצעירה, תופסת מקום חשוב יותר בספר מהצטרפותו של משה סנה למפלגה הקומוניסטית. פן הצטרף אמנם למק"י לפני סנה, אבל לא היה שום אירוע חשוב יותר בחיים התרבותיים של ישראל מפרישתם של סנה ואלפי הפלמ"חניקים שלו מתחומי הציונות לתחומי המפלגה.
עניין אחר, חשוב לא פחות, שאינו זוכה לשום תיאור של ממש, קשור בנידוי של פן. שוב ושוב חוזרת הלפרין על ההסבר שהקומוניסטים היו "מחוץ לקונצנזוס", כאילו קונצנזוס הוא כמו פרוסטטה וקליטוריס, והכל מתבאר אם רק כותבים את המלה הלטינית. אבל הרי היו אנשים בהוצאות ספרים, במדורי ספרות, ברדיו, בעיתונים, בתיאטראות, בבתי הספר, במשרדים, אנשים שאסרו, שצינזרו, שהחרימו, שהרעיבו, שפיטרו - והלפרין חולפת על פני הממשות הזאת כאילו היתה פרופסורית באוניברסיטה, המפנה, במקרה הטוב, את ראשה לצד השני, כאשר מישהו לידה מפסיד את מטה לחמו. פן הוא הדוגמה המובהקת ביותר לאופן הפעולה של הדיקטטורה התרבותית של מפא"י. מתי מגיעה הלפרין אל קצה-קצהו של תיאור הדיקטטורה? כאשר פן כמעט זוכה לרהביליטציה. או אז היא כורכת את פתיחותו של אהרן אמיר כלפי פן (פתיחות שאין לה דבר וחצי דבר עם מפא"י, להפך), ביחד עם העובדה שב-1966 מק"י של סנה-מיקוניס (לא של וילנר-טובי) היתה לציונית, ופן, לשעה קלה, התקבל כבן בית בדיקטטורה התרבותית, עם תחילת שקיעתה של מפא"י, שקיעה שלא הזיקה לדמוקרטיה שלנו.
ב-1933 כתב פן את הפואמה "ירושלים הקדשה". צודקת הלפרין כאשר היא מצביעה על הפואמה כעל מרכז משמעותי ביצירתו. כך הוא כותב על זונת ירושלים:
כל פייטן-מתנבא
חרוזו בך שיקע.
כל חוזה-מתפייט התעגב על עוגב.
בתשפוכת רירית
כל "כלי זמר" גיעגע
סלסולי אנחותיו
אל קסמך המוגף.
בהמשך פורט פן את "נצח" העיר הזאת לכדי היסטוריה:
בא כובש -
ותחתיו מה שולהבת מלהביע.
בא יורש -
וחיקך מחדש אהבים.
עקבי-סנדליו כל אחד בך הטביע
עוצבת, קו לקו, משרידי עקבים.
והסיום חריף עוד יותר:
אשפת העבר אינני חומד
גם לא מיני-אלה שמתו...
שלום,
וסלחי שהרבצתי אמת,
אבל האמת - אמת היא!....
הנה אפשרות לסכם את הטרגדיה של פן ומפלגתו הקומוניסטית, במבט לאחור מתוך מה שקרוי היום "שמאל רדיקלי": כמה אנשים בשמאל הרדיקלי הזה, השרים כבר שנים רבות בתוגה מקוננת, מול מחסומי הצבא, we shall over come, כמה מהם מסוגלים להתכנס בקרב דוברי לשונם ולקרוא, למשל, ב"יום ירושלים", את השיר הזה, שמא ייקלעו למפגש גם מורים לספרות בבתי הספר התיכוניים, הנאלצים לדקלם עם תלמידיהם הבלים ריקים על "בירת הנצח". הקומוניסטים, לזכותם יש לומר, השתוקקו לחיות את התרבות בארצם. מתוך התנגדות. פן היה אחד מהם.
<<
