נועה, גיבורת "לב משוגע" של דורית אבוש, כאליס מ"אליס בארץ הפלאות" מגלה עניין באותם תחומים שבהם התלת-ממד מושטח לדו-ממד
דיוקן אשה צעירה, פאיום, 160 לספירה. מן החוץ לפנים, כשהיא תמיד על פני השטח
ספרה של דורית אבוש, "לב משוגע", העלה בזיכרוני בדל שיר שלה שכתבה בשנות השבעים המוקדמות. השורות הן שתיים בסך הכל, חרוז בודד: "אמרו על ני / שאין לה עולם פנימי". ככל שהתעמקתי בספר (עומק היא מלת מפתח בעלת מעמד מיוחד בספר הזה), לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהפסוק המחורז הזה של השיר נושא בתוכו את כל מרכיביו של הספר, או להפך: שהספר הוא פיתוח עשיר ומרתק של מוטיב מרכזי לפואטיקה של דורית אבוש. הנושא הנסתר של הספר הוא פתיחה ושבירה של המוסכמות הלשוניות על ייצוג אמנותי-ספרותי של נפשיות: עולם פנימי, חיים ואמת פנימיים, עושר נפשי פנימי, תודעה עצמית וכן הלאה. ומכאן גם שהסיפור יכול אולי להיתפש כסיפור חניכה של גיבורה, נועה, שחייה מתניידים מארץ לארץ ומקריירה לקריירה, מאקדמיה למסחר בתרופות. אך נדמה שההפך הוא הנכון: הנוסחה הזאת של סיפור חניכה נשי, מתפרקת במהלך הספר ונחשפת כקונסטרוקציה גנרית מלאכותית.
עלילותיה של הגיבורה דומים יותר לאלו של אליס בארץ הפלאות ומבעד למראה, אם כי הן בעלות גוון ארוטי מפורש הרבה יותר. אליס הוא "סיפור ויקטוריאני", דומה אבל מנוגד לכל סיפור חניכה. אליס אכן עוברת הרפתקאות שונות ומשונות, אבל שום חניכה לא מתרחשת. מה כן מתרחש?
כך מתאר ז'יל דלז את מה שקורה לאליס (בספר Critical & Clinical Essays, בתרגום חופשי): "אצל לואיס קרול כל דבר מתחיל במאבק מחריד, המאבק של המעמקים: דברים מתפוצצים או גורמים לנו להתפוצץ, קופסאות הן קטנות מדי ביחס לתכולתן, מאכלים הם רעילים ומרעילים, מחילות נמתחות, מפלצות אוחזות בנו, גופות מתערבבות זו בזו, הכל מעורבב במין קניבליזם... אפילו אוכלים מלים... כל דבר במעמקים הוא נורא. כל דבר הוא חסר שחר (nonsense). אליס בארץ הפלאות היתה מתוכננת מלכתחילה להיקרא "הרפתקאות אליס מתחת לאדמה" (underground). מדוע לא נשמר השם הזה? כי אליס הולכת וכובשת את פני השטח, מתרוממת וחוזרת אל פני השטח. היא יוצרת משטחים, תנועות של חדירה ושל קבורה מסולקות בתנועות קלות הדדיות של החלקה, החיות של המעמקים הופכות לפיגורות על קלפים חסרי עובי... אנחנו כבר לא חודרים לעומק, אלא עוברים דרך הראי בפעולה של גלישה, הופכים כל דבר להפכו, כמו אלו הכותבים ביד שמאל... מתימטיקה טובה מפני שהיא מביאה משטחים חדשים לכלל קיום, ומביאה שלווה לעולם אשר מעורבותו בעומק, בתוהו, עשויה להיות מחרידה... אבל עולם המעמקים עדיין רוחש מתחת לפני השטח, ומאיים לפרוץ ולעבור דרכו. אפילו כשהוא מקופל ומונח במשוטח, המפלצות עדיין רודפות אותנו..."
כזה הוא העולם שנברא ב"לב משוגע". זו השטיחות המוזרה של הגיבורה נועה (אפילו שם היא מקבלת רק לקראת סוף הספר). במלים אחרות, במקום "התבוננות פנימית" הגיבורה מביטה ומתבוננת בעולם ומנסה ללכוד את הטקסטורה שלו, עולם שנתפש או מיתרגם למשטח. נועה היא מומחית לגילוי שטיחויות. לא פלא שהיא מתמחה באגיפטולוגיה ובכתב ההיירוגליפים, שבהן ציורים וסימנים גרפיים הם מוליכי המשמעות. שלא לדבר על המומיות, היישויות המחרידות, אם לנקוט את לשון דלז, שמחרידות בדיוק מפני שקיומן כרוך בהשטחתן, בהוצאת "העולם הפנימי" מתוכן, שליפת כל אברי הגוף שמאפשרת להן חיי נצח.
נועה מגלה עניין באותם תחומים שבהם התלת-ממד מושטח לדו-ממד. ומובן שכל זה קורה בראש וראשונה באמנות ויזואלית. נועה מרותקת לאמנות ויזואלית ולאופנים השונים שבהם המלאות התלת-ממדית של העולם נהפכת לגרפיקה שטוחה או למשטח תמונתי. את הצילום, ההתפתחות הטכנולוגית שמגלמת את הכליאה והבליעה של העולם והשטחתו, היא גוררת פנימה באמצעות אותו פרק בתולדות האמנות שהיא עוסקת בו באריכות, הציור ההולנדי של המאה ה-17 וציורו של יוהנס ורמיר בפרט, וגם באמצעות סנדי, חוקרת האמנות שנועה פוגשת. ההתמכרות של סנדי מכה את גופה באנורקסיה, ומהי האנורקסיה אם לא השטחת הגוף דרך סילוק הפנים בדומה לתהליך החניטה. היפוכה המשלים של סנדי היא קלרה הנזירה, ידידה נוספת של הגיבורה, שלא מפסיקה לאכול ולא נודע כי בא משהו לקרבה (חוץ מרוח הקודש).
שלוש הנשים הן בבואה והשלמה זו של זו, והן דומות לנשות ורמיר, שכפי שמציינת החוקרת סווטלנה אלפרס אין להן קשרי משפחה וילדים. הנשים של ורמיר עסוקות בהתבוננות דרך החלון, בנגינה ובקריאה (להן, לדמויות המצוירות אפשר לייחס אינטרוספקציה הכרוכה ב"עולמן הפנימי"). הפגישה של נועה וסנדי מזמנת פירוט נרחב של שיטות העבודה של ורמיר, ובעיקר האמצעי החשוב, החיוני למבנה הספר של אבוש - הלשכה האפלה או הקמרה אובסקורה, הגירסה המאוחרת למערה של אפלטון שהיא בה בעת הגלגול הראשון של הצילום. אם להיזכר בקופסאות שתיאר דלז כממלאות את היקום של ארץ הפלאות והמראה, הלשכה האפלה היא הקופסה שבה נמצאת נועה, ובמובן מסוים הספר כולו בנוי כלשכה שכולאת רשמים על דפנותיה. האנציקלופדיזם, שפע הפרטים הידעני שמאפיין את האופן שבו נועה חווה ומתמודדת עם העולם הוא המקבילה המילולית לאוסף הרשמים שנכלא על דפנות הקמרה אובסקורה.
זה ריאליזם חדש, תוצאה של עין שחברה למכשירים אופטיים אשר מאפשרים את לכידתו וניסוחו של עולם ציורי חדש, אחר, נועז. וזה העולם שנבנה ב"לב משוגע" - עולם של נראות, של עין משוטטת שתרה אחר פני השטח של הדברים ומוסרת אותם באובססיה דייקנית לפרטים: כזה הוא תיאור הטיול בוונציה, שהוא כמעט מין מדריך תיירים, כאילו ונציה כולה לכודה בקמרה אובסקורה של הגיבורה, שאין לה עולם פנימי, כי פנימית לה הלשכה האפלה.
יש יוצאת דופן אחת: האחות נמי, היחידה שיש לה משפחה, ובמידה רבה היא המאמי, תחליף האם של הגיבורה שתומכת בה "מאחור". נוכחותה היא שמאפשרת את קיום הקופסה, היא הנקב, הנוכחת הנסתרת. כזכור, הגיבורה השירית המוקדמת של אבוש היא "ני". נמי, כלומר נ(מ)י, היא הפתיחה של הפנימיות של ני, והכנסת המ"ם לתוכה. מ"ם של מוות? של ממשות? בשלב מאוחר של הקריאה בספר אנו מגלים שנמי הוא שם החיבה שהדביקה לה האחות, הגיבורה נועה. השם המקורי הוא נעמי, כלומר נועה שמטה לנעמי את העין. כי נמי לא רואה, אבל נמי חיה. מובן שלנועה יש עין, וגם לעמי, לעידן ואפילו לעידו. כאן אפשר להזכיר את החבירה של עידו ועידן בפיה של נועה. וזה שולח אותנו לעולמות אחרים, עגנוניים כמובן.
רק הגיבורים "הלועזיים" בסיפור, כמו סנדי, קלרה או פאבריציוס ניצלו מהעין הזאת, שכן זו אות ייחודית לעברית. סיפורה של נועה הוא סיפורה של עין, ואולי, כיוון שהעין היא חלק מהראש אפשר להפליג ולומר שנועה היא גיבורה של ראש, כמו אתנה שנולדה מחלקת מצחו של זאוס, או כמו מול פלאנדרס שנולדה ממצחו של דניאל דפו.
התחבולה הלשונית המרכזית לסיפורה של נועה היא תחבולת האקפראסיס, התיאור המילולי של יצירות אמנות שונות (האקפראסיס הקדום הנודע ביותר הוא תיאור המגן של אכילס באיליאדה) ותחבולה זו ננקטת בספר שוב ושוב מכיוון שהיא מאפשרת להמיר חפץ או תמונה למלים. לא פלא ש"ני" נפתחת גם לא-ני, כמי ש"עולמה הפנימי" נתון תחת סימן שאלה ותחת מרכאות, ו"ני" היא הברה שפנימית למילה "פנימי" שהופקעה ונעקרה בסיפור שלפנינו. ומנגד: ל"ני" יש שיתוף עם האות "עין" - ובהגזמה: האני העני (כי הוא חסר פנימיות בהיותו אך ני) כעין. (זה עובד גם באנגלית, "I" ו-"- eye החרוז הלועזי הבסיסי להבנת העולם של "לב משוגע").
המומנט הוויזואלי השלישי מתוך תולדות האמנות שבו מתעניינת נועה לצד האמנות המצרית והציור הוורמירי הוא הציור של דיוקנאות פאיום מן המאה השנייה. קל להבין מנין העניין הזה: הלא זה ציור ריאליסטי תלת-ממדי המופיע על פני השטח של מומיות שצץ פתאום, "יש מאין", בתולדות האמנות, כדי לחזור ולעבור הדחקה ושיכחה.
שלושת הפרקים הללו בתולדות האמנות מהותיים לעולם של נועה. היא עוברת מן החוץ לפנים, כשהיא תמיד על פני השטח.
המעבר מתרחש כשמשבר גדול פוקד את הגיבורה לקראת סוף הסיפור: המוות של האחות התאומה. ההיעלמות של נ(מ)י והמחויבות לילדיה היתומים, שנהפכים ל"לחץ של המעמקים" נוסח דלז, פוערים עומק, בור, והגוף של נועה מתחיל "לדבר" דרך סדרה של סימפטומים. ההיסטרית, האשה עם העולם הפנימי של הלא נודע, זו שהגוף שלה מדבר, היא שמאיימת על הראש והעין של הגיבורה. כמו אליס, שבסוף הרפתקאותיה בארץ הפלאות מאוימת באובדן הראש ("כרתו את ראשה") גם נועה מתחילה לאבד את הראש. וכמו אליס, גם לה עומדים רווח והצלה כשנוצר סיכוי לדיבור של הגוף שבו, לבסוף, מוטמנת, צומחת לשכה אפילה. שנקרא לזה תת-מודע? אם אפשר לנסח את העלילה בעזרת מונח מתוך תולדות האמנות - פחד הריק - אפשר אולי לומר שהגיבורה למדה לפחד, למדה פחד מהו, נפגשה עם הריק.
<<
