יש שלב שבו אמן מגיע לפיתול בארוקי, גולש אל הרוקוקו של יצירתו. חגית אונמני-רובינשטיין נמצאת בשלב הזה, והיא משכללת בו את אמנותה ואת שפתה. מאז התחלתה בגלריה "מרי פאוזי", רובינשטיין היא אחד הכשרונות המבטיחים בישראל, והבארוק הסינתטי שלה מגשים את ההבטחה. יש משהו קריר ומרוחק ביצירתה, אבל יש גם מוקדים של חמימות וקירבה. העולם כמו נגלה שם מבעד למסכים בדרגות שונות של שקיפות, מבעד להפשטה גיאומטרית ושאריות פיגורטיוויות. זו אסתטיקה של קיץ הגולשת מהאמבטיה לים, אך זה קיץ צפוני רחוק מאוד מכאן, מעוצב, מאופק ושואף לשלמות.
רובינשטיין ממשיכה ליצור ולצייר על מצעים א-ציוריים. על יריעת הפלסטיק השחורה, התלויה רפויה בחלון הגלריה הפונה אל הרחוב, ציירה רובינשטיין רצף של מעגלים כסופים כקשקשי דרקון. בתוך הגלריה רובינשטיין ממלאת וגוזרת עיגולים ספורים מתוך הרצף וכך פוגמת באשליה. אך עיקר יצירתה בלוחות פרספקס שקופים, לוחות נרבדים חלקית זה על זה; רובינשטיין מציירת-משרטטת על שני צדי הלוחות, וכך צדו האחורי-המבריק של הציור וצדו הקדמי-המחוספס מתמזגים לסינתיזה גבישית אחת במשחק של גילוי וכיסוי, של אטום ועביר. לוחות הפרספקס חורגים מריבועיותם לצורות זורמות ומשתנות, בהיקפם ובתוכם, וכך נוצר גם מתח בין צורות המצעים למה שמתרחש על פניהם ובין הלוחות השונים של אותה עבודה. בשלב הזה של יצירתה מעיזה רובינשטיין להשאיר שטחים שקופים גדולים יותר, אך עיקר תעוזתה הן העבודות על יריעות הניילון הדקות, שהצורות והצבעים נאחזים בהן כלכלוך.
מלאני מנשוט - "גילוח", גלריה שלוש, תל-אביב
המיוחד בעבודת הווידיאו "גילוח" של מלאני מנשוט, ילידת גרמניה החיה ויוצרת בלונדון, הוא דווקא האיפוק האי-דרמטי. מעשה של גילוח שיער הראש והגוף כבר הונצח בעבר (באמנות הישראלית זכורים צילומיו של גכטמן הצעיר לקראת ניתוח ממשי, או היד המגולחת והיד השעירה של דרוקס), אבל אצל מנשוט הגילוח עוטה מין פיסוליות סטואית, נטול מיניות, נטול מוזרות פולחנית (בתבונה היא בוחרת שלא לגלח את שיער הגבות, דבר שהיה גורם לגבר לאבד את צלמו המוכר). בווידיאו מבצע את הגילוח גבר, ספר כסוף שיער מהדור הישן, ואילו היא סובבת לא-נראית מסביב לשניהם עם המצלמה במהירות ובגובה אחידים, באופן ראייה המחזק את האלמנט הפיסולי.
הגעתי אל הווידיאו מעט לפני סופו, כאשר הגבר המושל משיער נותר כפסל מוצק, מתרגל לעורו החשוף, בוחן את השינוי הרגעי באמצע חייו ואיך הוא נראה עכשיו בעיני האשה-האמנית. לצד החושניות הבלתי נמנעת מצוי גם החשש מאיום התער, היכול להפוך לכלי של כאב. הגלח פורט על הגוף בתער, במברשת, באצבעותיו, והגבר מביט סבלני ודומם באבריו המגולחים מפרוות זכרותו, גבר אינטלקטואל המפקיר עצמו לגופני.
את הווידיאו מעבים וידיאו משני, המוקרן באפלולית, ותשעה צילומים התלויים בחלל הגלריה המואר, תשעה פריימים מרובעים שבודדו מתוך הווידיאו המשני כמופשטים אסתטיים, כניסיון להוציא ולהרחיב את הווידיאו מחוץ לאפלולית החלל המיועד לו. אבל הניסיון נראה מאולץ וסתמי; הווידיאו מחזיק את התערוכה בזכות עצמו.
בציוריו של מוריס גניס יש תמהיל מוזר של קוליות וסקסיות של אמן צעיר ואיזו תחושה של נכות רגשית - מיזוג הבורא מועקה סתומה וחידתית. גניס כמו מתחבר אל המציאות מבעד למסננים שונים. לאחר שהמציא את עצמו מחדש בתוכנת מחשב של מציאות וירטואלית שלף והעביר תמונות מאותם חיים מקבילים לבדי הציור, כאילו היו הגרידים המופשטים ציורים של ממש. גניס נוטע את דמויותיו בתפנים מוזיאון, ברחובות עיר, במועדוני לילה זרחניים. הדמויות עברו במיצי העיכול של נפשו, שאיכלו את קצותיהן, מחקו את תוויהן והותירו אותן אנונימיות. דמותו עם ראש שחור ושרוף בסרבל אופנוען מוצגת לעומת בלט ואשת חברה בשמלת נשף שחורה, שכמו נלקחה מציור של מונק. מתוך הגמלוניות והסרבול של הציור הזה, הנדמה לעתים כחזרה לעידן הפוביסטי שניטלה ממנו האוטופיה, מתחדד רגש חשוף כצליל גבוה.
חלקיו השונים של המיצב המורכב של בת שבע רוס מתחברים ביניהם בדעתה של היוצרת, ומקיימים מתח גלוי וסמוי בין הדתי לחילוני, בין המלה הכתובה לדימוי הוויזואלי. שטיחים אדומים פרושים מעברן השני של שרשראות, כמו בפתחם של מועדונים אקסלוסיוויים, תיבת אוצר הגשמית ודיוקנאות הרבנים - בעיני מי שעובר ביניהם חף מידיעה, החלקים אינם מתחברים לגוף אחד מתפקד. הרצון העצום להביע את ההמון שיש באמנית עדיין לא מצא דרך להתגבש ולהתעצב. האברים העומדים בזכות עצמם הם עבודות הווידיאו, המצליחות לצרף מרכיבים שונים להיגד אחד פואטי. פריים נייח, ממבט על, על קרביה של מצלמת מסמכים: מדי כמה שניות פס הניאון מזדהר וחולף מצד לצד, כגלגולו החילוני אך השירי של עמוד האש. המלים כתובות בשולי הדימוי, שהוא צילום לילי מתמשך מתוך מכונית נוסעת, והמלים והקול והנראה לעין מתלכדים בלימבו של אנונימיות ויופי מלא. בחלל הסמוך, על מסך זעיר, מוקרן היפוכה של "שיחות": "תוחיש". פסקול התפילה מושמע בו במהופך מבלי לאבד את נגינתו המונוטונית, אך המלה נעלמת.
בחצר פנימית, מעל מוסכים ומועדוני ביליארד וקלפים, מוצגת תערוכת צילומיהם של שגיא שועלי ודיוי בראל, צילומים הומוריסטיים ואירוניים מוקפדים. שועלי ובראל החדירו דימוי אחד שלהם אל מאגר האיקונות המקומי: "המאבטח" - מחול דומם של שני גברים, ובו הומו-אירוטיקה סמויה של סטרייטים. המתח מתקיים גם בסדרה הנוכחית, "התקווה האולימפית", אך בגירסה הומוריסטית וקלילה יותר. הם לוקחים את הרעות המיתולגית צעד אחד קדימה, אל הגופניות.
<<
