לפני קצת יותר מחודש ראיתי בתיאטרון הספרייה ברמת גן את "הסוחר מוונציה" של שקספיר בביצוע בהחלט מרשים. ועתה, "ריצ'רד השלישי", מלוהק בבוגרי "בית צבי" מדורות שונים. עוד הוכחה שאם רוצים, אפשר להפוך את שקספיר לשגרה בארץ, ויש שחקנים שיכולים לדבר טקסט שירי ולהישמע רהוטים, משכנעים וטבעיים.
זו בוודאי תעודת בגרות וכבוד לבית ספר שיכול להעמיד שורה של שחקנים, בעלי קולות טובים (מזמן לא שמעתי כל כך הרבה קולות גבריים מרשימים), יכולת משחק ואישיות, בתפקידים גדולים וקטנים. ועוד לקח: לא צריך לפחד, לעשות קיצורי דרך ולדאוג שהקהל לא יקבל את זה. צריך רק לכבד את המחזה, הטקסט והקהל, והטקסט כבר יעשה את שלו.
נכון, בוגרי "בית צבי" מוכנים לעבוד בשכר זעום - אם בכלל - בשביל ההזדמנות. בנוסף, האולם בתיאטרון הספרייה (שהוא אולם בית הספר) הוא קטן, ולא חושבים כאן על מאזן ומפעלי מינויים. אבל זאת הוכחה שאפשר, ואם אפשר - אז צריך.
הבמאי ארתור קוגן העמיד הפקה בבגדים מודרניים, על במה ערומה של פיגומי בניין ויריעות ניילון. וכאן נרקם הקסם באמצעות כישרון ומלים. נמרוד ברגמן הוא המלך, רוצח ומפתה, שוחט ומחזר. באיזה מתק שפתיים הוא מבקש מהארכיבישוף להביא לו "תות" ובאיזה חוצפה הוא מפתה גם את ליידי אן (רות אסרסאי) וגם את אלמנת המלך (אודליה סגל).
כל ההפקה הזו ראויה למחמאות (ואציין כאן רק את דויד לוינסקי ושי אגוזי), והיא ראייה שגם כששטף הבימוי נבלם מעט בחלק השני, גלי הטקסט נושאים את השחקנים והקהל. |